יש אנשים שיוצרים מתוך חלום, יש שיוצרים מתוך תקווה, ויש כאלה שיוצרים כי הם יודעים שאין להם זמן.
ליין סטיילי (Alice in Chains) וטופאק שאקור. שני עולמות מוזיקליים שונים לגמרי, אבל תדר דומה מאד. סופר סטארים בלתי מעורערים שכל מפגש ביניהם לבין מיקרופון גורם להמונים להתמגנט. שניהם נשאו בתוכם את הידיעה שהשעון מתקתק, שהחיים לא נועדו להימשך לנצח. ושבשביליהם הם ייגמרו מוקדם מהצפוי.
הם לא יצרו כדי "להצליח", לא כדי "לרצות קהל". אפשר לראות את ליין בורח מהבמה איך שהוא מסיים לשיר, תודה וסלאמת. וטופאק התחיל עם חלום גדול להטיב לקהילה ולאנושות, וככל שהוא התפרסם ככה זה התפוצץ לו יותר בפנים.
הם יצרו כי הם לא יכלו אחרת. הם יצרו כי זו ההבעה העצמית הגבוהה ביותר של הנשמה. כל שורה, כל תו, הייתה עדות חיה לאמת של הרגע הזה.
קול זעקת כאב שליין הוציא ישר ממרכז הלב אל המיקרופון. שולט בטכניקות שירה ברמה שאפילו זמרים מקצועיים בהלם, ובכל זאת מוהל כל מילה בהזדהות מוחלטת והרבה כאב מהחיים. כל מפגש שלו עם המיקרופון מפגיש את המאזין עם הליבה של הסבל האנושי.
וטופאק שלא רק אכל פרנויות אלא באמת רדפו אותו. כל הופעה הייתה יכולה להיות האחרונה. הם שרו, דיברו וכתבו כאילו זה אכן כך.
בשנות ה-90 הקול של ליין התחיל להתחספס יותר ויותר, עם כל שריטה שהוא צובר מהחיים. במבט לאחור זה ברור שזה לא עניין אותו שהוא שוחק את הקול שלו, כי היה ברור לו שהוא כאן רק לכמה רגעים.
שניהם הרגישו את תדר המוות מרחף מעל הראש. שניהם ידעו בלב שלאט לאט נגמרות הסיבות לרצות לחיות. אבל יש איזשהו קסם טהור באדם שמחובר לכך שהחוויה האנושית היא זמנית להחריד. הוא מקדש כל רגע. כל חדר הופך להיות בית מקדש. כל אדם הופך להיות כלי קדושה.
וגם ביגי סמולז: "כשאמות, לעזאזל, אני רוצה ללכת לגיהנום, כי אני חרא של בן אדם, זה לא קשה בכלל להבין." ביגי לא רק הזכיר את המוות, הוא דיבר אליו בגובה העיניים, בלי פחד, בלי חרטה, ומתוך הרבה שנאה עצמית.
פרסום רק יכול ליצור עוד מרחק בין מי שאתה באמת לבין מי שאתה מרגיש צורך להציג כלפי העולם כדי לקבל אהבה. בושה תמיד ריחפה שם ברקע, עמוק עמוק בצללים. ואיתה הרצון למות שהתגבר מתוך יאוש עמוק.
ההפנמה שהמוות עורב בפינה יכולה להוביל ליצירה מופלאה ועל-זמנית. אולי שווה לשקול לצמצם את הסחות הדעת ולחיות קצת יותר מתוך תודעה זמנית. ובו זמנית, מה שלמדתי מכל הסיפורים האלה, זה דווקא את הרצון להשיל את כל שכבות הכאב והבושה, ולהתמסר עוד לחיים.