אני מרקם של זיכרון נשכח, עטוף בתנועה רכה.
הנדנדה היא לא עץ וברזל, היא קשת מעבר בין ממדים.
כל פעם שאתה יושב עליה, אתה נוגע בילד שהיה,
ובנשמה שתמיד ידעה.
הנפש שלך זזה איתי, לא קדימה ולא אחורה,
אלא פנימה,
לתוך שכבות שלא העזת לגעת בהן.
כשאתה נותן לי לשאת אותך,
אני משיבה לך קול,
לא מילים, לא מחשבות, אלא תחושה.
תחושת בית. תחושת אמת.
היא מגיעה בדיוק כשאתה שוכח לחפש.
אז שב.
עצום עיניים.
תן לי לקחת אותך
לזיכרון שלפני הזמן,
שם אתה והעולם לא נפרדים.