טראומה היא לא אירוע, אלא מה שנשאר בגוף ובתודעה אחריו.
האפקט שטראומה תשאיר על בנאדם לא נקבעת על ידי גודל האירוע האובייקטיבי אלא על ידי איך היא נחוותה במערכת הרגשית שלו. וכל מערכת חווה את המציאות אחרת, גם מבחינת עוצמה וגם מבחינת פרשנות לאירוע. השורה התחתונה היא שאנחנו לא חווים את העולם רגשית באותו האופן.
לכן השוואה בין טראומות של אנשים בעיני היא בגדר פשע. קודם כל כי זה מקטין טראומה וזה ההפך מהאישור שהאדם צריך לקבל כדי להתרפא, וגם כי זו פשוט השוואה לא נכונה. אין לנו דרך מדעית למדוד טראומה אחת מול השניה. אבל אנחנו רואים בפועל שמבחינה רגשית ואפילו מטאפיזית, המשקל של טראומות בתוך הנפש אינו שווה ערך למה שבהכרח העין הבלתי מיומנת מניחה מבחוץ.
אדם אחד יכול לחוות אירוע מסוים ולצאת בלי שריטה והשני יושפע מאותו האירוע באופן קשה לאורך שנים. ישנם אנשים פגיעים יותר מאחרים שאותם האירועים פוגעים בהם באופן עמוק יותר. ואסור לנו לתת להם לעולם את התחושה שהם ה"דפוקים", בעוד שהעולם שאליהם הם הגיעו הוא המשובש, זה שלא מכיר בקושי שלהם כראוי.
הגוף שלנו יודע לרפא, הוא תוכנן לכך. הבעיה היא שבמהלך ההתפתחות שלנו, בבית, בבית הספר, בחברה, למדנו להפריע לתהליך הזה.
דוגמה פשוטה: כשהיית ילד בבית הספר, נפלת על הברך וקיבלת מכה חזקה. הגוף רוצה מיד לבכות ולפרוק את כל המשאות שאתה סוחב כבר תקופה, ומיד מגיע אליך ילד או ילדה אחר שכבר תוכנת לומר את המשפט הקבוע שהוא שמע כשזה קרה לו: "אתה בסדר?" אך זו לא בדיקה של מצבך. הטונציה משדרת מעין בקשה שלא תבכה, כי אם תבכה כמובן זה יהיה רע, כך אומרת הלוגיקה. אבל זו לא הלוגיקה שטבעית לילדים ובטח שלא לגוף, אלא זו שהמבוגרים שפוחדים פחד מוות מרגשות "שליליים" הנחילו לנו.
וכך עוד ילד לומד לתכנת את עצמו. לא לבכות, להיות "חזק" הם קוראים לזה. אבל בפועל הוא נלחם בתגובה הטבעית של הגוף, זו שהחיה בג'ונגל עדיין לא שכחה.
הקצב שנשכח
כל יצור חי נמצא תמיד במעגל של קצב אחד: כיווץ והתפשטות. זה הקצב הבסיסי ביותר של החיים. הלב מתכווץ ומתפשט. הריאות מתכווצות ומתפשטות. תא בודד בגוף מתכווץ ומתפשט.
זה גם הקצב של מערכת העצבים. אנחנו נכנסים למצב של הפעלה, ואז מגיעים לשחרור. כיווץ, ואז התפשטות. זה לא מצב שצריך לתקן, אלא רק לאפשר לו לזרום ללא התנגדות. זה הקצב הטבעי.
הנשימה היא הדוגמה הכי פשוטה לזה. שאיפה היא כיווץ. נשיפה היא התפשטות. נסה לקחת שאיפה ולא לנשוף. תוך שניות הגוף ידרוש את שלו. הוא לא מסכים להישאר בכיווץ.
אבל ברמות עמוקות יותר של מערכת העצבים, שם הגוף לומד לחיות בלי הנשיפה. להסתפק בחצי קצב. לנהל חיים שלמים בתוך שאיפה שלא הסתיימה. עם גוף רגשי שמפוצץ בכאב, רגשות לא מעובדים.
אותו גוף רגשי כמובן מייצר נקודות משיכה שמושכות אלינו חוויות שליליות בעיקר, כי כאב מושך כאב. אבל זה לא מנגנון שפועל לרעתנו. הוא נועד למשוך טריגרים חדשים שיפעילו את מערכת העצבים, כדי שסוף סוף הגוף יסכים לאפשר שחרור, את ההתפשטות הכל כך מתבקשת הזו.
השאלה היא איך אדם שתוכנת כל כך חזק לומד מחדש להסכים לאפשר לגוף לעשות את שלו.
מה שחיות יודעות
צפו פעם בסרטון טבע של חיה שניצלה מטורף. ברגע שהסכנה עברה, הגוף של החיה עושה משהו מעניין: הוא מתחיל לרטוט. לעיתים אפילו בעת הטראומה היא כבר רועדת.
הרטט הזה הוא לא ביטוי לפחד. זו האנרגיה השלילית שהצטברה בגוף יוצאת החוצה. זו הדרך שלה לפרוק מתח עצבי ושרירי, לשחרר עודפי אדרנלין, וזו גם הדרך שלה לעבור ממצב של דריכות לחזרה לשגרה.
אחרי הרטט, החיה ממשיכה הלאה. אין לה סיוטים בלילה. היא לא מפתחת פחד כרוני מטורפים. היא לא חושבת על זה בלילה לפני השינה. האירוע הסתיים.
וזה בדיוק אותו המנגנון האנושי שנתקע אצלנו. מנגנון סומטי לשחרור התנגדות. וברגע שבנאדם לומד להפעיל את המנגנון הזה מחדש, או יותר נכון לתת לו לזרום, החיים שלו משתנים מקצה לקצה. לא חיצונית. פנימית.
התוצאות של החיים שלנו קשורות באופן ישיר למצב הגוף הרגשי שלנו. זה אחד הדברים המשמעותיים שמשפיעים על נקודות המשיכה שמהן אנחנו מושכים חוויות ואירועים לחיים.
המצב של הגוף הרגשי שלך, משפיע ישירות על העדשה דרכה אתה חווה את המציאות רגשית. גוף שחי בדריכות מסנן את כל הסביבה דרך עדשה של איום. לא כי הוא בוחר בכך במודע, אלא כי הגוף לא חווה עדיין מצב שמאפשר אחרת.
ילד שרוצה לבכות או מרגיש איזשהו רגש נמוך מיד שומע: "תירגע", "אל תבכה", "תיהיה חזק". בדיוק ברגע שהגוף מנסה לסיים את המעגל, מגיע מסר שאומר לו לעצור, להחזיק, וכך הטראומה קופאת בזמן. עם הזמן הוא לומד להקפיא אותה בעצמו והעצירה הרגשית הופכת לדרך קבע, אוטומטית.
האנרגיה לא נעלמת. היא נשארת שם. בשרירים, בבטן, בלסת, בכתפיים, איפה שלא תרצו. הגוף לא שכח אותה. הוא רק לא קיבל אישור לשחרר.
הגוף שמחכה
מה שמעניין בטראומה שנשמרת בגוף הוא שהיא לא ממש "עברה". היא מאוחסנת כמצב פיזיולוגי פעיל. הגוף חי בתוך הכיווץ ומתנהל ממנו. הפעלות "רנדומליות" במהלך היום, רמזים קטנים מהסביבה, יכולים להחזיר אותו לאותה רמת הפעלה שהייתה באירוע המקורי.
ב"מערכות המשפחה הפנימיות" (Internal Family Systems) זה נקרא Trailhead, מעין סימני דרך, קצה חוט שיוביל אותנו בסופו של דבר לגולה, חלק טראומטי שמודחק בתת המודע.
זה לא "לחשוב על העבר". זה משהו הרבה יותר ראשוני. הגוף חווה את הרגע העתיק הזה מחדש. ולכן לא מספיק לדבר על זה בשיחה על ספת הפסיכולוג. לא מספיק להבין אינטלקטואלית מה קרה. צריך שהגוף יסיים את מה שלא הצליח לסיים בעבר.
והגוף יודע לעשות את זה. הוא לא שכח. הוא מחכה לרשות.
הרטט, הבכי, הרעידה, כל אלה הם לא חולשה. הם הקצב שחוזר למסלול. כיווץ שהגיע סוף סוף להתפשטות.
עבודת צל מודרנית
בתחילת המאה הקודמת, קארל יונג טבע את המונח "הצל". אחריו התחיל זרם חדש בפסיכולוגיה, שנקרא פסיכולוגיה אנליטית. רובנו מכירים אותם בתור ה"יונגיאנים", אותם אנשים שהלכו בדרכו של יונג בחקר הצללים של עצמם ועזרו להוביל אחרים באותה הדרך.
העניין הוא שיונג בעצמו אמר במילים אחרות "ברוך שלא עשני יונגיאני". כי הוא הבין את ההבדל העצום שקיים בין לדבר על העבודה ולהיות אינטלקטואל מרשים, ובין לעשות את העבודה ולעבור דרך הצללים.
הדרך היונגיאנית, עם כמה שהיא מדהימה, לוקה בחסר מהרבה בחינות. ואחת הבחינות הבולטות ביותר היא חוסר ההתייחסות שלה לגוף הרגשי, ולעבודה הסומטית, שהיא ללא כל צל של ספק לב ליבה של עבודת הצל. הרי איך תגיע לזיכרונות הטראומטיים אם לא דרך התחושות? הגוף הוא המפתח.