העצמי המוסכם

לפי הבון-בודהיזם, העצמי המוסכם קיים, אחרת לא היה מי שיוצר קארמה, סובל ומשתחרר. מה שלא קיים הוא עצמי מהותי: ישות נפרדת וגרעינית שלא משתנה לאורך הזמן. טבע התודעה, שלא משתנה, הוא הטבע של התחושה עצמה, זהה בכל הישויות, ולכן אי אפשר לראות בו "פיסה קטנה של מודעות שהיא אני" או רכוש של אדם. מוצע תרגיל: לדמיין טופס עם השם, הגיל, הכתובת, העבודה, האופי, המטרות והפחדים, ואז להסיר הכול, חברים, בית, שפה, זיכרונות, חושים, איברים. באיזה שלב מפסיקים להיות עצמי? והעצמי בגיל שנה, בגיל עשר ולפני שעה אינו אותו עצמי. העצמי המוסכם דומה להשתקפויות במראה: אפשר לעקוב אחריהן כאילו היו נפרדות, והן משחק של אור בתוך המראה. הפרדוקס, איך עצמי כזה בכלל קיים, מוסבר בחלום: התודעה יוצרת עולם שלם ומזדהה עם דמות אחת בתוכו, וכשמתעוררים החלום מתמוסס. כך גם העצמי המוסכם מתמוסס בהתעוררות אל הריקות והבהירות.