כלל ההיענות לריפוי

כלל האצבע לשאלה אם מותר לרפא או "לקרוא" אדם בלי רשותו: "אם הריפוי עוזר, הוא התקבל". הוא דוחה את הכלל המקובל שאסור לרפא בלי רשות, ושואל מה עם תינוק שעוד לא מדבר או אדם מחוסר הכרה, ומשווה ריפוי לתפילה. ההחלטה אם אדם יכול לקבל ריפוי, לפי דרך חייו או אם הגיע זמנו, נמצאת לדבריו כולה בידי העצמי הגבוה שלו, ולכן ריפוי שעבר ועזר התקבל "על ידי הסמכות היחידה שבאמת חשובה". אותו דבר לגבי קריאה נפשית: אם הצלחת, זה הותר. מאותו מקור: יש אנשים "מוגנים" מאנרגיית ריפוי, מתוך האמונות שלהם או מתוך העצמי הגבוה, למשל כשהם צריכים את המחלה כדי לצמוח. לכן המלצתו למרפאים היא לעשות כמיטב יכולתם ולעבור למקרה הבא בלי היקשרות לתוצאה: היקשרות להצלחה מזיקה כמו היקשרות לכישלון, "מעננת" את המצב ומחלישה את אנרגיית הריפוי. לדבריו, הרבה מרפאים מתחילים טוב ונחלשים כשהם מתחילים לדאוג למוניטין שלהם.