הצורה האנושית ואיבודה

"משהו דביק, כוח דביק שעושה אותנו לאנשים שאנחנו." לצורה האנושית אין צורה, ובכל זאת היא אוחזת בנו כל החיים ולא עוזבת עד המוות. בספרים המאוחרים היא מוגדרת במונחי אנרגיה: כוח היישור של הפליטות שמוארות בזוהר המודעות, בדיוק בנקודה שבה נקודת ההרכבה של האדם קבועה בדרך כלל. להיות אדם פירושו להיות כפוף לכוח הזה. אצל לוחמים, בשלב מסוים נקודת ההרכבה נודדת שמאלה, תזוזה קבועה שמביאה תחושה לא רגילה של ריחוק, שליטה או הפקרות. לתזוזה הראשונה הזו קוראים "איבוד הצורה האנושית". לפי המסורת, כל עוד אוחזים בצורה אי אפשר להשתנות אפילו במעט, ויש רק דיבורים על שינוי. הלוחם יודע שאינו יכול להשתנות, ובכל זאת מנסה, ולכן הוא אף פעם לא מתאכזב כשהוא נכשל. מי שאיבדה את הצורה מתארת זאת כמשבר גופני קשה, שאחריו לא נשאר בה כוח לחזור להרגלים הישנים. "הדבר היחיד שגורם לך לחשוב שאתה עצמך הוא הצורה."