דמיון לעומת פנטזיה: ״לחיצת היד״

לפי מדריך במכון שעומד בראש המחקר והפיתוח, השאלה ״זה רק הדמיון שלי?״ חוזרת גם אצל מי שחוו יציאות מהגוף מאומתות ופגיעות בצפייה מרחוק. פנטזיה מסדרת מחדש את מה שכבר נמצא בזיכרון, אינה מכניסה מידע חדש ודורשת מאמץ, כי בונים בה הכול. לפעמים צריך להתחיל בפנטזיה ״כדי להניע את המשאבה״ וליצור מיכל לחוויות, שמקבלות אחר כך איכות אוטומטית. לכן לדמיון יש רכיב פעיל ורכיב סביל. דוגמה: כדי לפגוש סבתא שנפטרה מדמיינים אותה כפי שזוכרים אותה, אבל אם היא אומרת דברים שמפתיעים (״מאיפה זה הגיע?״), עם עומק ו״חיים משלהם״, יש ״לחיצת יד״ עם משהו שמעבר לנפש האישית. לכן כדאי להפעיל את הדמיון ככל האפשר: כשהחושים הפיזיים אינם בשימוש, הוא הכלי לממשק עם עולם לא-פיזי.