טקס יציאה מהגוף

השוואה לסופרים שכותבים רק במקום, בזמן ובמחשב מסוימים: הטקס יוצר מצב נפשי, מסמן לתת-מודע "זה מיוחד", ובונה "הרגל של כוונה". אין בו קסם, הוא כלי למיקוד חד. מה שמומלץ: ספה או כורסה קבועה, שעה קבועה, בגדים קבועים, ניתוק מהסחות, תפילת הגנה או מנטרה, ואולי קטורת או שמנים אתריים, כי חוש הריח מחווט ישירות למוח הקדום ומשנה מצב רוח מיד (קינמון, לבונה, מור, לבנדר, ילנג-ילנג, אלגום, יסמין). המטרה היא שהריח ייקשר לתרגול. חמשת שלבי ההארה של שני חוקרי מוח, מותאמים: לרצות, להתכונן (הרפיה ופיהוקים), לעסוק בטקס, להתמסר, ולשקף אחר כך מה קרה. המקום: לא בחדר השינה, כי שם הגוף מותנה להירדם, ולא ליד בן/בת זוג. מלונות מתאימים במיוחד, כי במקום זר ישנים "בעין אחת פקוחה". חדרים ייעודיים, כמו תאי התרגול של מכון אמריקאי ותיק לחקר התודעה, נחשבים לפי חלק מהגישות כמקומות ש"צוברים" את כוונת המתרגלים. הזמן: בוקר או נמנום צהריים, ולא לפני השינה. במשך 24 שעות לפני כן להימנע ממוזיקה, מטלוויזיה ומאלכוהול. אמונות עממיות שהכותב בדק: כיוון הגוף (המקובל הוא צפון, אצלו מערב עובד הכי טוב), ירח מלא (לא מצא קשר) ואלקטרוניקה בחדר. הרחבה: מחקר עצמי מהמקור הראשון, לפי יומנים: מזג האוויר לא השפיע (יציאות בטמפרטורות של כמינוס 34 ועד 46 מעלות בחוץ), אבל גוף חם או קר מדי מקשה על המיקוד; שלבי הירח לא השפיעו (בתקופה של שנה וחצי, ממוצע מלאות הירח היה 58%); ביוריתמים לא; חגים כמו ליל כל הקדושים לא, אבל הרגשות של האדם כן; יותר יציאות בסופי שבוע, כי יש זמן; מעט יציאות ביולי; הרבה שינה לפני; מוזיקה מרדימה מהר מדי; אוכל וצמחונות לא שינו אצלו; אלכוהול מפזר את המיקוד; קריאה בספרי יציאה עוזרת, כי היא שולחת לתת-מודע מסר של "תוציא אותי". והגורם החשוב ביותר: כמות התרגול.