עדיף לכעוס מאשר לפחד

כלל אצבע לבטיחות ביציאה מהגוף. לפי המודל, כ-99% מהמפגשים השליליים הם פחדים תת-מודעים שקיבלו צורה, ואפשר להתעלם מהם. ה-1% הנותרים, אם הם אמיתיים, ניזונים מהפחד, ובלי פחד הם יכולים להבהיל אבל לא להזיק. אדם בגוף חזק מהם, כי הוא שולט באנרגיה חצי-פיזית ויש לו מרכז רגשי שהופך אותו לבלתי צפוי, ורוב הישויות השליליות בורחות כשמתעמתים איתן. הדרכים, מהעדינה לחריפה: לחזור לגוף רק בכוח המחשבה; לעטוף את עצמך באור לבן; "להעלות את התדר" במחשבות אוהבות, ואז נוטים לעבור למקום חיובי יותר; לומר אפירמציה כמו "אני בטוח/ה, הגוף שלי בטוח" או תפילת הגנה; ואם כל זה לא עובד, לכעוס, לצעוק ולאיים, כי הפחד מוותר על הכוח. לפי המודל אי אפשר למות ביציאה, לא הולכים לאיבוד, ואי אפשר שישות תשתלט על הגוף, כי "העצמי העליון" השקיע בו יותר מדי. אומץ פירושו להרגיש את הפחד ולא לתת לו לעצור, ולומר לעצמך "אתן לזה עוד קצת זמן ונראה מה קורה". הרחבה: במקור הראשון מופיע תרגיל "פתרון פחדים", עם שישה כללים: (1) האמונות יוצרות את החוויה; (2) הגישה קובעת: מחשבות שליליות מובילות ליציאה לא נעימה, וחיוביות ליציאה נפלאה; (3) רוח לא יכולה להשתלט על הגוף בזמן היציאה; (4) "אין דבר כזה שד"; (5) אי אפשר ללכת לאיבוד או לאבד את הגוף; (6) "הדבר היחיד שצריך לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". בתרגיל כותבים ארבע רשימות: רצונות, אמונות (האם היציאה חטא? מעשה השטן? האם שדים יכולים להשתלט?), פחדים וציפיות, מסמנים כל פריט "שלילי" ומתמודדים איתו בתודעה לפני שמנסים לצאת. בשאלות ובתשובות: יש שני סוגים של "שדים", אלה שאנחנו יוצרים מהפחדים שלנו, שאפשר לפוגג במעשה רצון, ורוח של מת ש"משחקת" שד כדי להפחיד, ואין לה יותר כוח ממך. אפשר להקיף אותה באור לבן ולשלוח לה אהבה, להגיד לה ללכת ולהסתובב, או "אם אתה שובב", להפוך בעצמך לשד גדול. השתלטות זמנית על הגוף אפשרית אולי רק אצל מי שיש לו נטייה למדיומיות, ורק ברשות.