ארבעה סוגי ראייה ביציאה מהגוף

חלוקה של אופני התפיסה ביציאה מהגוף, מתוך יומנים של יותר ממאה יציאות. הנחת היסוד: לגוף האסטרלי אין עיניים שמעבדות אור, ו"העיניים האסטרליות הן יותר למראית עין", ולכן המוח הפיזי נאלץ לתרגם רשמים לא-פיזיים למונחים פיזיים. מכאן העיוותים בניסויי מעבדה, כמו נבדק מוכשר שצייר מטרה עם דגל אמריקאי מדויק, מלבן עם פסים וריבוע בפינה, בלי לזהות שזה דגל. ראייה אסטרלית: המקבילה האסטרלית לראייה פיזית, ממוקדת בעיניים של הגוף האסטרלי, החפצים נראים מוצקים. הכי נוחה לתרגום אחרי החזרה, אבל דורשת מאמץ, והראייה ההיקפית בה חלשה. היא כפופה לציפיות: "רואים רק לאן שמסתכלים, ורק את מה שמצפים לראות". חישת תודעה: הסוג הנפוץ ביותר. לא רואים, אלא "מרגישים" בתודעה איפה כל דבר נמצא, לכל הכיוונים בבת אחת, כמו מכ"ם. אפשר לנווט בחדר עמוס בלי "לראות" אף חפץ, אבל קשה מאוד לתאר את זה אחר כך. ראיית גוף: מנסים לפקוח את העיניים האסטרליות, ובמקום זה נפקחות העיניים הפיזיות, ונוצרת תודעה כפולה: התודעה מרחפת מעל הגוף אבל רואה מנקודת המבט של הגוף. מבלבל, לעתים קרובות לא בפוקוס, ונוטה לסיים את החוויה. קלארבויאנס: מגוון סוגי ראייה כמו הילות ותמונות של מקומות ואנשים שאינם נוכחים, כנראה מה שהיה נקרא פעם "קלארבויאנס נודד" והיום צפייה מרחוק. לפי ניסיונו מתקבלת בעיניים חצי עצומות ולא בפוקוס, והיא מפורטת יותר: שני זוגות רגליים חצי-שקופים, הפיזי והאסטרלי. ההבדל לפי "שיעור" של הקול הפנימי: הראייה הקלארבויינטית דומה לתצלום שבו פרטים מסוימים מודגשים, וביציאה יש עומק ו"אני נמצא בתוך התמונה". ויש סוג חמישי: לא לראות כלום. מוזרויות: הגוף הפיזי נראה כגוש אפור, כקליפה שקופה בצורת אדם, ולפעמים לא נראה בכלל, רק המצעים השקועים; עננים אפורים של "חומר אסטרלי לא מוגדר"; ואורות שאינם פיזיים. ההמלצה: להתנסות בכל הסוגים, ולהעדיף סוג ראייה שאפשר לתרגם למילים כשחוזרים.