הסיוט האישי והסיוט התרבותי

מצב שבו אדם חי בתוך חלום שלא בחר, ואינו יודע שזה חלום. הסיוט האישי נכתב מהמטען הפסיכולוגי והגנטי: הסיפורים שמספרים על החיים, כמו "אמא הרסה לי". הכותב מזכיר את המושג הפסיכולוגי "כפיית חזרה", והסיפור ממשיך לשחזר את עצמו. הסיוט התרבותי הוא החלום המשותף של חומריות וקונפורמיות: קידום מתמיד לעבודה, בית וזוגיות קצת יותר טובים, ומדידת הערך לפי הישגים. הוא מכנה זאת "מדיה-קרטיה", תרבות של התאמה שמעצבת התקשורת, שמתיימרת לחגוג שונות ומקדמת שייכות וביטחון. גם מרד אוטומטי שייך לסיוט, כי הוא רק עשיית ההפך ממה שנאמר. אמרת השמאן: "אפשר לקבל את מה שרוצים, או את הסיבות למה אי אפשר". הכותב מתאר שאת המשפט שמע מרפא באמזונס, שאמר לו גם שהוא מאוהב מדי בסיפור שלו. אפתיה היא בעיניו ההפך מאומץ: אדם יודע את כל הפתרונות ומציג רשימת תירוצים אינסופית. היציאה: כמו בחלום לילה, הרגע שבו מבינים שנמצאים בתוך סיוט הוא הרגע שבו אפשר לשנות אותו.