סֵפֶר הַזֹּהַר

הטקסט המרכזי של הקבלה - "ספר הזוהר" שפירושו "ספר ההארה". כתוב בארמית ומיוחס לרשב"י (רבי שמעון בר יוחאי, המאה ה-2 לספה"נ), אם כי רוב החוקרים סוברים שהורכב על ידי רבי משה דה ליאון בספרד של המאה ה-13. הכתיבה בארמית - שפת העם ולא עברית - אינה מקרית: הזוהר מדבר אל המצבים העמוקים ביותר של התודעה, מעבר לשפת ה"רשמית". הסגנון: לא ספר שיטתי אלא שיחות נוזלות בין רשב"י לתלמידיו תוך כדי הליכה. האר"י אמר שלמד את רוב קבלתו מן הזוהר. ההשפעה: כמעט כל קבלה שהגיעה אחרי הזוהר - מסתמכת עליו.