עצם המחשבה לכתוב את הטקסט הזה פתחה בי שער רגשי.
ב-2 חוויות דיאמטי הראשונות שלי הייתי רוב ה"זמן" (אין שם זמן) תקוע במרחב שקראתי לו "הגיהינום הפנימי". במשך הרבה שנים ניסיתי להבין ולפרק את החוויות האלו, כי בניגוד לחוויות קצה אחרות אלו נשאו משקל מאד כבד על החיים שלי, ומהרגע שחוויתי אותם בכנות לא הייתי אותו יובל.
אני זוכר שנסעתי ברכבת וחבורה של 4 בנות דתיות מדברות על פוליטיקה, ואני הרגשתי כלכך רחוק מאיך שהן חוות את העולם שזה רק העצים לי את תחושת הזרות. "זר בעולם הזה", בודד לנצח.
והכי גרוע - זה אפילו לא משנה אם יש סביבי מלא אנשים. הייתה לי ים של "חברים". כבר תקשרתי עם מספר אסטרונומי של אנשים. הקדשתי 100% מהזמן, כסף ואנרגיה שלי כדי להכיר אנשים חדשים וזה לא עזר, זה תמיד הרגיש אותו הדבר.
כל בנאדם חדש שאני מכיר, כל אישה חדשה שאני מתחיל איתה תהליך היכרות, זה בסוף מרגיש בודד ברובד שמתחת לפני השטח. זה רק מעצים את תחושת הבדידות והזרות, מחזק את הכאב ומעצים תדרית את הגיהינום הפנימי.
אני זוכר ששמעתי על הבחור מפראג שהיה באיזה קהילה שהייתי בה והתאבד יומיים אחרי שלקח דיאמטי. כאב לי עליו, הזדהיתי רגשית. כבר תקופה שניסיתי לעבד דברים וזה לא הרגיש שזה ניהיה יותר קל.
לקח לי זמן לגלות שזה לא מקרי שחוויית החיים הכי כואבת והפצע הכי כואב שלי זה להיות זר בעולם הזה, בודד ללא תחושת שייכות. ולכן, כתוצאה מהשדה המנטלי שיצרתי והדהדתי במשך הרבה שנים, לפני החיבור שלי לאני העליון ולמקור, הייתי מוכרח לעבור קודם כל בשדה הזה.
קודם כל, כדי לגלם בעולם שלנו את הרצון והמאמץ כן להתחבר, כן להרגיש שייכות, לרפא את הפצע ולעזור לאחרים לרפא אותו.
לא מזמן חבר למסע שיתף אותי באותו פצע בדיוק. זה גרם לי להבין למה החיבור בינינו היה לי כלכך משמעותי, ברמה התדרית הרגשתי בנאדם שמבין אותי ברובד העמוק ביותר. אפילו שבאנו משפות שונות עם רקע שונה, אנחנו נעים בתדרים דומים.
מה שעשה אפילו עוד יותר מרגש את החוויה של לראות אותו במשך 3 שעות מתרפא מול העיניים שלי מהפצע של השייכות, כש-40 ומשהו איש עוטפים אותו באהבה וצועקים לו בתת-המסר: אתה שייך אלינו, אנחנו אחד.
עם הזמן גיליתי שבאתי לכאן במטרה לגלות מהי שייכות אמיתית וכמובן גם לחוות אותה כתיקון.
אם גם לך יש איזשהי לולאת גיהינום, בין אם ראית אותו במימד השישי ובין אם לא, זה לא אומר שאתה לא חי אותו. ואני מקווה שתזכה בקרוב לראות את המתנה שבלולאה הכואבת הזו.
ואם עוד לא הגענו לחלק הטוב של הסיפור, זה סימן שהסיפור עדיין לא נגמר.
תמונה: Jay Coby Art