מיתה מודעת

שימוש בתרגול יציאה מהגוף ובחלימה צלולה כהכנה לרגע המוות. בבודהיזם הטיבטי זו המטרה העיקרית: הבארדו, המצב שאחרי המוות, "דומה מאוד לחלום". מי שמזהה שזה חלום יכול לבחור היכן להיוולד מחדש, ומי שלא "מתעלף" כמו בהירדמות רגילה ו"נישא על רוחות הקארמה". "האור הצלול" מופיע לשבריר שנייה בלבד, הזדמנות קצרה להתעוררות. הבארדו-ים נתפסים שם כמצבי תודעה שמתגלמים כמקומות, למשל "מישור גיהנום" כביטוי של קיבעון נפשי. סיפור שמובא: מורה טיבטי שחי בסוף חייו כמעט כל הזמן בשינה, התעורר לרגע וביקש מאשתו להכין תה לחמישה אורחים, וחצי שעה אחר כך הגיעו חמישה אנשים שרכבם נתקע בעמק. במסורת הטולטקית המטרה שונה: מתרגלים להגיע למקומות מסוימים במישור הבא כדי להשפיע על המקום שאליו הולכים אחרי המוות, למשל "לעוף לתוך השמש". מודל חילוני בפיתוח: חוויית יציאה מבוקרת, בלי חומרים, להפחתת חרדת מוות אצל חולים בטיפול פליאטיבי ובני משפחותיהם. מהצד המדעי מובא מחקר AWARE (2014): מתוך 2,060 מקרי דום לב ב-15 בתי חולים, 140 ניצולים רואיינו, ו-39% מהם תיארו מודעות כלשהי בזמן שהלב לא פעם, רובם בלי זיכרון מפורש של האירוע. מכאן השאלה מתי בדיוק נקבע רגע המוות.