יוגת הגורו

תרגול שבו מביאים את הגוף, הדיבור, התודעה והקשב למגע עם נוכחות הגורו. בבודהיזם הטיבטי זה תרגול מרכזי שבו מתמזגים עם תודעת המורה, ובמסורות ההינדואיות הוא קשור לעבודת הגורו כעיקרון. אצל מארק גריפין הגורו הוא נוכחות אוניברסלית ואישית כאחת, שמופיעה יחד עם האל ועם העצמי. מזמינים את הגורו לכתר ומציעים לו את המקום הזה כמושב, והקשב מתבסס בסהסרארה ובמשולש העדין שמתחת לברהמרנדרה. משם הוא נע דרך הסושומנה, האידה, הפינגלה והצ'אקרות, בזמן ששקטי הגורו יורדת ומעוררת את הקונדליני בבסיס. גריפין מכנה את הדרך הרחבה ״גורו מרגנה״, שמטרתה התגלות הולכת ומעמיקה של אור, עד שההבחנה בין הגורו לתלמיד מתמוססת. הרחבה: במסורת הבון מדמיינים בדרך כלל את טַפִּיהְרִיצָה, מאסטר דזוגצ'ן שמתואר כבודהה עירום וללא קישוטים, או את הבודהה שנלה אודקר, שמייצג את איחוד כל המורים. לפי המקור "המורה חשוב יותר מהבודהה", כי הוא השליח שמביא את התורה לתלמיד, ובכל זאת המורה האמיתי הוא טבע התודעה. התרגול: לדמיין את המורה מעל ומלפנים, תלת-ממדי, עשוי אור, עם מסירות כזו ש"השיער נעמד והדמעות זולגות", ולקבל ממנו שלושה אורות משלושת שערי החוכמה: לבן מהמצח לגוף, אדום מהגרון לאנרגיה, וכחול מהלב לתודעה. אחר כך המורה מתמוסס לאור שנכנס ללב, ונשארים בריגפה. "להשלים את יוגת הגורו זה להשלים את הדרך".