תיאוריית האור הצלול

תיאוריה על טבע החלומות והמציאות. האור הצלול הוא הזוהר הנצחי של האחדות, שהטקסטים העתיקים של הבודהיזם הטיבטי וההינדואיזם מכנים אור ברור או סמאדהי. הוא יכול להופיע בכל צבע: אור שחור מנצנץ בריק, מסך ריק של מודעות רגע לפני ההיפנגוגיה, סביבה כתומה עוטפת, מרחבים של זוהר לבן או אור קוסמי סגול. הוא זורח בחלומות בהירים שבהם הנוף, האנשים והחיות זוהרים בחיוניות, ומופיע הרבה בתיאורים של חוויות סף מוות. לתיאוריה שני חלקים. הראשון: מצב הבסיס של התודעה הוא האור הצלול, ומצב הערות הוא אחד המצבים שנוצרים ממנו. ממנו נוצרים כל מצבי התודעה, האנרגיה, החומר והצורות. הוא ממלא את הרווח בין החלומות ואת הרווחים במודעות היומיומית. ממנו אנחנו מגיחים כיצורים מודעים, ואליו חוזרים ברגע המוות. השני: האור שפוגשים בחלומות, ביציאה מהגוף ובחוויות סף מוות הוא אור הבריאה. כמו שחלום נוצר מתוך זוהר חסר צורה, כך גם מציאות הערות נוצרת מזוהר זהה. בריק הצלול אפשר לצפות ביצירת חלום שלב אחר שלב: צבעים וקווים מופיעים, זורמים יחד לצורות, מקבלים חיות ותלת-ממד, ופתאום נמצאים בתוך חלום חדש לגמרי. לפי התיאוריה, התהליך הזה אולי משקף את האופן שבו היקום עצמו התחיל. האור תמיד נוכח, ופשוט קל יותר לגשת אליו בחלומות ובמצבי תודעה משתנים מאשר בערות. דימוי: כמו השמש, שממשיכה להאיר גם כשהצד שלנו של כדור הארץ מסתובב ממנה.