המלח והים

משל שנולד בוויכוח עם פסיכותרפיסטים שחששו ש"שליטה בחלום" תהרוס את המסר שלו: "אף מלח לא שולט בים, רק מלח טיפש יגיד דבר כזה. גם חולם צלול לא שולט בחלום." כמו מלח שמכוון את הספינה לעבר נקודה באופק, החולם הצלול מכוון את המיקוד שלו בתוך "החלימה" הרחבה. המבחן: אם אתה שולט, מי צבע את הדשא בירוק? מי יצר את הנוף שמעבר לפינה? ולמה החלום מתמוטט לך? מי שלא מבין את זה נופל ל"סוליפסיזם צלול", האמונה שהעצמי הער שבחלום הוא המציאות היחידה. באותו פרק נענות שלוש התנגדויות לחלימה צלולה: פחד מהתת-מודע, "פסיכופוביה" בלשון של פסיכיאטר אחד, כשדווקא החלימה הצלולה היא כלי לחקור אותו; החלום כמסר מקודש שאסור לגעת בו, כשאפשר לשאול אם הקדוש מעדיף להיפגש עם פחות מודעות, ואם בכלל מבינים את רוב המסרים; ובריחה מצמיחה, שקורית לפעמים, אבל חולמים מנוסים ניגשים לדמות המאיימת במקום לברוח ממנה. דוגמה: דמות שסיפרה "אני היבט נזנח שלך" והתמזגה בחזרה, ואחריה הגיעה אנרגיה יצירתית. נתון: אצל חולם מנוסה פחות מ-4% מהחלומות הזכורים צלולים, כך שהחלום ה"לא נגוע" נשאר הרוב המכריע.