בעיית צינור הצפייה

קושי יסודי בחקר התודעה, וגם בחקר תופעות על-חושיות בחלומות: האגו הער הוא רק חלק זעיר מהמודעות המודעת והלא-מודעת, וכשנאחזים בו וסוגרים את האפשרות של תודעות מחוברות, מצמצמים את האפשרויות של עצמנו. המשל: עומדים במרכז חדר, והחדר הוא כל התודעה. אישה דתייה מחזיקה צינור צפייה שעשוי מהאמונות שלה, רואה דרכו את התאורה בתקרה וקובעת ״התודעה היא אור אלוהי!״. מדענית, שהצינור שלה הוא עדשת החקירה המדעית, רואה כיסא פלסטיק ומכריזה ״התודעה קשה, לבנה ונוקשה״. חוקר פסיכדלי רואה את השרוכים שלו ואומר ״התודעה ירוקה זוהרת ומתפתלת, כמו תולעת רדיואקטיבית!״. לכל אחד הייתה התגלות, אבל כולם שוכחים את העיוות של הצינור שדרכו הסתכלו. כל חקירה נוספת עם צינור אחר רק מעכירה את המים. כדי לראות את התמונה הגדולה צריך להניח את הצינור ולהביט סביב בצלילות מלאה. בחלום צלול קל הרבה יותר להניח אותו מאשר בערות, ולכן חלימה צלולה היא כלי לגיטימי לחקר התודעה. הצעד הראשון הוא לזהות את הצינור של עצמנו. למשל, מי שרוצים לנסות טלפתיה בחלום צלול צריכים קודם לזהות את הצינור שלהם כדי לשחרר הנחות מוקדמות ולהיפתח לטבע החדיר של התודעה. כשמשהו מנפץ את הצינור, זה יכול להבהיל, כי זה פותח את התודעה לרווחה.