ישנן מפות רבות למסע הרוחני
זה לא סוד שישנן הרבה מסורות רוחניות שונות
כמה דתות שונות ואפילו בתוך דת אחת, כמו היהדות יש ריבוי גדול של דעות, מחשבות, תפיסות - מפות
מפה נועדה לעזור לנו לנווט במרחב. היא מכילה הנחות יסוד מסוימות - אמונות
אמונה שבנקודה X יש הר, שבנקודה Y יש נחל ובנקודה Z יש תוואי שטח שלא כדאי לנסות לעבור
במסע הראשון שלי בצבא, המ''כ לקח אותנו לסיבוב ארוך של כמה קילומטרים נוספים
לחיילים שעוד לא רגילים ללכת מרחקים זה היה מתיש במיוחד, גם עם כל החוסר ניסיון, הייתה תחושה באוויר שהמפקד לא יודע מה הוא עושה וגם לא כל כך רוצה להודות בזה בכל פעם שמישהו שאל מה קורה.
הוא נצמד למפה אבל משהו פשוט לא הסתדר, לאט לאט הבלבול שלו נהיה גס יותר ויותר וכולם הבינו שפשוט איבדנו את הדרך.
מפה היא מערכת אמונות שמאפשרת ניווט
אבל מפה היא לא השטח עצמו.
הבעיה מתחילה כשאנחנו שוכחים שהמפה היא אוסף הנחות על השטח, ומתחילים לכפות את המפה על מה שאנחנו פוגשים.
אם כתוב במפה שבנקודה X אמור להיות הר, אבל הגעת לשם ואין הר
מה מקבל קדימות? החוויה הישירה או המפה?
אם אתה באמת יוצא לחיפוש, אל תחליט מראש לאן אתה אמור להגיע.
מפת העולם התלמאית מ 1482 ממחישה את העקרון הזה יפה.
תלמי חי במאה השנייה לספירה, אבל המפה הודפסה בגרמניה כ1300 שנה לאחר מכן כשהאמצעים השתכללו, אבל התפיסה של המרחב עוד לא השתכללה.
אחר כך הגיע קולומבוס, רק עשר שנים לאחר מכן וגילה את אמריקה
כשקולומבוס הגיע לאיים הקריביים הוא היה בטוח שהוא רואה עוד חלק מאסיה.
ולא רק זה...
עד יום מותו הוא בכלל לא ידע שהוא גילה את אמריקה. כי הוא נשען על מפה ישנה.
הרוחניות התמלאה באקסיומות. הנחות יסוד שהונחו לנו בתודעה ועברו מפה לאוזן.
חלקן עברו דרך המסורות העתיקות, דרך דתות, ספרים והיום גם דרך הרשתות.
הרבה פעמים הן עוברות בטלפון שבור, איבדו את כוונת המשורר לחלוטין, עם ציטוטים מומצאים או פשוט הבנות חלקיות של טקסטים עמוקים בהרבה.
האקסיומות לכשעצמן אינן רעות, הן משרתות אותנו. לנווט במציאות ללא שום הנחות יסוד זה מצב שקשה מאוד למערכת שלנו להחזיק. המפה מעניקה לנו ודאות, כיוון ותחושת קרקע, ולכן הרעיון של להניח אותה בצד מפחיד אותנו עד היסוד.
ובכלל, בני אדם הם מכונות של יצירת משמעות.
איך אפשר לעצור את המכונה?
ומה קורה כאשר האקסיומות האלו מושאלות מאני-אחר, האם אפשר לקרוא לזה בכלל מסע חיפוש?
בעיני אמת היא דבר שהאדם יכול להשיג רק עבור עצמו, המחפש צריך לחפש, זה תפקידו.
מורה או מדריך, יכול רק להכווין, לסייע, להציע, לערער, לעמת. אבל הוא לא יכול למסור אף אמת שהוא השיג במתנה
כי הכלי בכל מקרה יצטרך לבדוק אותה בעצמו, להשיג אותה עבורו.
אולי אי אפשר לכבות את מכונת המשמעויות, הפרשנויות וההנחות לצמיתות - אבל אפשר ללמוד לשחרר אחיזה מהן ולא להאמין אוטומטית לכל מפה.
לא לזו שנוצרה בתוכנו ולא לזו שנמסרה.
כדי להיות מחפש אמיתי, עליך להשיל את כל ההנחות הקודמות ולהפוך לשוטה.
במסורת הטארוט המודרנית, השוטה מזוהה מאוד עם תחילת המסע.
ולכן היופי שלו הוא דווקא בפרדוקס: הוא גם הראשון וגם זה שחוזר בסוף, חופשי מכל מה שלמד.
כל כך חופשי, שהוא מוכן לצאת שוב אל הלא־נודע.
לכן, בעיני רבים, הוא לא מסמל רק התחלתיות, אלא גם את האידיאל של המסע הרוחני.
דרך הראי הזה, השוטה הוא גם הארכיטיפ של מי שעבר דרך שיעורי המסע כולו
ולבסוף נעשה חופשי מספיק כדי להיות שוב שוטה.
השוטה מאפשר לעצמו לחפש באמת, ללא אקסיומות.
הוא מאפשר לעצמו להניח את ההנחות ולקפוץ מהצוק בעיניים עצומות.
יש שמפרשים אותו כמי שמאמין.
בעיניי, זה הארכיטיפ של מי שיודע.
יודע שבשביל לדעת, צריך להיות מוכן לשחרר אפילו את האמונה עצמה.
כי כדי לגלות באמת, חייבים לקפוץ מהצוק.
לעזוב את המוכר.
הדת היהודית בעיני התחילה על ידי האדם שמייצג את ארכיטיפ המחפש - אברהם.
מסופר שאברהם שבר את הפסילים בחנות/בית אביו תרח, והשאיר את הגדול שבהם, כחלק מהעימות שלו עם עבודת האלילים של אביו.
אברהם מרד בדרך של אביו לחלוטין ויצא לדרך עצמאית.
בתפיסה שלי של היהדות, אנחנו קודם כל משפחה, אני אוהב לדמיין 12 אחים יושבים עם אבא שלהם מסביב למדורה.
ולכל אחד יש דעה, או 10 (לפחות), והאחים דנים, מתווכחים, משכנעים ומשתכנעים
וככה הדיון הסוער הזה נמשך עוד לילה ועוד לילה. ובעיני זו האש של היהדות, שיחה סביב המדורה שמעולם לא פסקה.
אך לצערי אנשים רבים שכחו, את הטבע של המשפחה, היהדות לא נועדה להיות דוגמה, היא לא הגיעה כדי להעביר שק של אקסיומות, אלא הציעה למחפשים של המשפחה, תשובות אפשריות, תשובות שרצו במשך דורי דורות מסביב למדורה. לחלקן אני מתייחס כניסיונות כושלים לגלות וחלקן בעיני זהב טהור, גאונות צרופה או אפילו צינור אמת שנפתח, גשר לעולמות עליונים, אני מקשיב לקולות שמסביב למדורה, אבל אני בודק כל אחד מהם מול הקול הפנימי שלי.
לא כמו לולב שנע לפי הרוח או מה שנוח, אלא על ידי הבחנה חדה.
ואם יש קול במדורה שגורם לי לשאול שאלה, או לצאת למסע
מעולה,
נצא אליו. בלי מפה.
