עֲנָוָה

ענווה בקבלה אינה ביטול עצמי - היא "שקיפות". מי שענו אינו אומר "אני לא שווה כלום" אלא "אני לא ה-מרכז". השם בלי ענווה חוסם: כמו כוס אטומה שאין ביכולתה לקבל. הרמ"ק ואחרים לימדו: ענווה היא הכלי הבסיסי לכל רוחניות - בלי ענווה, גם חכמה וגם קדושה נהפכות ל"גאווה רוחנית" שהיא הקשה ביותר. הבעש"ט: אדם שחושב שהשיג משהו רוחני - כבר איבד אותו. ה"ענו" לא מרגיש "ענו" - הוא פשוט רואה עצמו בפרספקטיבה הנכונה. משה "ענו מכל האדם" - לא כי שפל בנפשו, אלא כי ראה מספיק כדי לדעת כמה עוד אין לו. ענווה אמיתית מאפשרת קבלה - "ביקעו ים" לפני ישראל כי "ידו" לא חסמה.