אַיִן

לא "חוסר" - אלא "מלאות כה גדולה שאינה נתפסת". ספירת כתר מכונה לעיתים "אין" כי היא כה קרובה לאין סוף שמנקודת מבטנו היא בלתי-נראית - כמו שלא רואים את השמש ישירות. הפרדוקס הגדול של קבלה: יש מגיע מן האין - "יש מאין". אבל המסע הרוחני הוא ההפך: מיש (אגו, זהות נפרדת, עצמי-מוצק) בחזרה לאין (התמוססות הגבולות). הרב שניאור זלמן מלאדי לימד: מי שרואה את עצמו כ"יש" - רחוק ממקורו; מי שמגיע לאין - קרוב. הנקודה העדינה: "אין" לא פירושו ביטול עצמי בכוח אלא הכרה שהגבולות שנחוו כ"אני" תמיד היו פחות מוצקים ממה שנראה.