אוצר תודעה

במסורת הטיבטית יש "אוצרות" (טֶרְמָה): חפצים, טקסטים ותורות שמאסטרים של דור אחד הסתירו לטובת דור עתידי, ושמגלי אוצרות (טֶרְטוֹן) מוצאים אותם. חלקם נמצאים במקומות פיזיים, במערות או בבתי קברות, ביסודות כמו מים, עץ או חלל, וחלקם מתקבלים בחלומות, בחזיונות או ישירות בשכבות עמוקות של התודעה. הסוג האחרון נקרא "אוצר תודעה" (גונג טר). לפי המודל תורות כאלה מגיעות לפעמים בסדרת חלומות, שכל אחד מהם מתחיל במקום שבו הקודם נגמר, עד נקודת סיום מדויקת, ואז החלומות נפסקים. כך "התגלו" כרכים שלמים של תורות שמתרגלים כבר מאות שנים. תנאי לכך הוא יכולת להתייצב בתודעה בלי להזדהות עם העצמי המוסכם. לפי המודל תורה כזו לא מגיעה מהאינטלקט, כמו מחקר בספרייה, ולכן היא יכולה להיות דומה לתורות קיימות ולהופיע בתרבויות ובתקופות שונות בלי קשר היסטורי ביניהן, כי היא טבועה בחוכמה הבסיסית שכל תרבות יכולה להגיע אליה. הרחבה: במבוא למקור מוזכר גם המונח "מילם טר", "אוצר חלום": תורות שנחשבות יצירה של ישויות נאורות, שהוסתרו בכוונה לטובת דורות עתידיים, ולעתים קרובות מי שהסתיר אותן ניבא את שם המגלה ואת זמן הגילוי. המקור מתאר גם מבחן אותנטיות לאוצר תודעה: בחלום בנפאל ב-1984 מגינה של תורת הדזוגצ'ן נתנה לכותב כדור גביש עם מילה, "טַה-טֶה" (טהור ועימות). הוא הבין שעליו לכתוב את הטקסט, ואחר כך לכתוב אותו שוב בלי להסתכל בגרסה הראשונה, ולהשוות. הוא כתב שלוש שעות, והמחברת נגמרה בדיוק בשורה האחרונה. כעבור כמה ימים, אחרי חלום שאמר שהגיע הזמן, כתב שוב, והשוואה הראתה רק שניים-שלושה תיקוני דקדוק. לפי המקור, תורה כזו "חתומה" לעתים קרובות, וצריך לשמור אותה בסוד שנים רבות, עד כדי כך שאסור אפילו לומר שיש סוד. גם הריקוד שהכותב לימד את תלמידיו, לשלושים ושישה רקדנים, נלמד לפי המבוא מדאקיני בחלומות, לילה אחרי לילה, בנסיגה ב-1990, והמנגינה שלו התקבלה בחלום שנים קודם.