יציאה טבעית ויציאה כפויה

ההבחנה המרכזית שעולה מהשוואה של מאות עדויות יציאה מהגוף: מה שקורה אחרי היציאה תלוי בדרך שבה יצאו. מי שיצא באופן טבעי, בשינה, בתשישות, במחלה או קרוב למוות, מגיע בדרך כלל לסביבה בהירה ויפה ולתודעה חדה מהרגיל, עם טלפתיה וראייה למרחוק. מי שנזרק החוצה בכוח, בהרדמה, בהלם, בתאונה או בחנק, נשאר בדרך כלל בסביבה הארצית או נכנס לסביבה מעורפלת וחולמנית. אותו דפוס מופיע בעדויות על המוות עצמו: מי שמת מוות טבעי מתעורר בתנאי גן העדן, ומי שמת בכוח בעודו צעיר וחזק נמצא קודם בתנאי האדס. ההתאמה בין שתי קבוצות העדויות, שנאספו כל אחת בנפרד, נחשבת כאן לראיה ששתיהן מתארות חוויות ממשיות. ההסבר: ביציאה כפויה חלק גדול מגוף החיוניות נפלט החוצה ועוטף את גוף הנפש. אנשים שחוו את שני הסוגים מחזקים את זה: כשיצאו באופן טבעי הגיעו לגן העדן, וכשנזרקו החוצה שקעו לרגע "בתוך נהר אפל".