המועמד האידיאלי ליציאה מהגוף

גישה שמבחינה בין שני סוגי הרגלים: הרגלים שגורמים ליציאה לקרות, והרגלים שהופכים אדם למועמד טוב יותר ליציאה בכלל, דרך "חיווט מחדש" של המוח בעזרת נוירופלסטיות. ההרגלים מהסוג השני: מדיטציה יומית, כי מדיטציה מגדילה את הקישוריות בין אזורי המוח (אבל לא מבטיחה יציאה); חיזוק הדמיון הפעיל, כי לפי ההסבר ילדים חווים יותר יציאות משום שהם משתמשים בדמיון כל הזמן, ועם הגיל המוח "מתקשה" לתוך תלמים; "יום העמדת פנים", תרגיל שבו מדמיינים במשך היום דברים משונים, דרקונים סגולים בשמיים או כדורי אור סביב הראש, ולא חשוב מה, רק שמפנטזים; פיתוח ספיגה בקריאה ובהאזנה; משחקי וידאו ומציאות מדומה, שמרגילים את המוח לעבור ל"סיפור חוויה" חלופי; יצירה בלי תבנית, כמו שרבוט, הלחנה, משפטי ג'יבריש, "הליכת מטאפורות" (לשאול מה המשמעות של כל דבר שרואים), ולנחש את סיפור החיים של אנשים זרים; יומן חלומות; וירידה במשקל. העיקרון: פעם אחת לא מחווטת מחדש, ולכן צריך לחזור על זה כמו אימון בחדר כושר, ולפי ההערכה המקובלת לוקח כ-21 יום ליצור הרגל. הרחבה: התרגיל המקורי של "יום העמדת פנים", כתרגיל לכל היום, קצר ותכוף: כשמתיישבים, לדמיין לכמה שניות שהגוף העדין נופל דרך הכיסא אל הרצפה; כשפותחים דלת, שהיד עוברת דרך הידית; כשעולים במדרגות, שהגוף העדין גולש למעלה ומחכה בסבלנות שהגוף הפיזי יגיע; כשמסתכלים במראה, שמסתכלים על הגוף הפיזי מרחוק. וגם העמדת פנים שאינה קשורה ליציאה, כמו מכונית שמתרוממת ועפה מעל הפקקים. ההסבר שם: כמעט כל טכניקות היציאה הן תרגילי דמיון, כי הדמיון מנתק את המיקוד מחיי היומיום, וזה מה שילדים יודעים לעשות. במקור הזה הכותב דוחה את הטענה ש"עם הגיל נעשים מקובעים בגוף" ורואה בה תירוץ לעצלות. ההסבר שלו הוא שמבוגרים פשוט משתמשים פחות בדמיון.