פראנה נאגרת: מקלעת השמש כמחסן

המודל של "מדע הנשימה": באוויר יש, מעבר לחמצן, עיקרון שנקרא פראנה, ושום מכשיר לא מזהה אותו. החמצן נקלט בדם והפראנה נקלטת במערכת העצבים. כל מחשבה, פעולה ותנועת שריר מוציאות ממנה, ולכן נדרש חידוש קבוע. נשימה רגילה מספקת כמות רגילה, ונשימה מווסתת מאפשרת לאגור עודף, כמו מצבר, במוח ובמרכזי העצבים. המרכז הראשי הוא מקלעת השמש, שמתוארת כ"מוח בטני". הפראנה אינה האני, אלא אנרגיה שהאני משתמש בה. במותו של אדם היא חדלה לציית לו: כל אטום לוקח ממנה די הצורך לצירופים חדשים, והיתר חוזר למאגר הכללי. הכותב מצביע גם על הביטוי המקראי "נשמת רוח חיים" (בראשית ז, כב), ומפרש את "נשמה" כנשימת האוויר ואת "רוח" כמקבילה לפראנה. זו פרשנות שלו, והמודל כולו מסורתי ואינו מדיד.