אלו שתי אנרגיות שונות לחלוטין. באחת, בן אדם אשכרה מגיע להתייעץ איתך ורוצה לעשות איתך סיעור מוחות של רעיונות. האדם פתוח, מחפש כיוונים, וכל הצעה שתיתן לו מקבלת התייחסות אמיתית: הוא בוחן אותה, לוקח ממנה משהו, מתפתחת שיחה מפרה. שיחה כזו מרגישה כמו תנועה. כיף לשניכם. זה קורה, אבל זה נדיר יחסית.
האנרגיה השנייה היא אנרגיית חוסר אונים. האדם נראה כמבקש עצה, אבל בפועל הוא לא ממש אמר את זה. אתה פשוט מפרש את מה שנראה לך כחוסר כיוון כאדם שלא יודע מה לעשות. אבל תדר של חוסר אונים זה לא תדר שממנו יודעים מה לעשות. זה לא חוסר בתוכנית, זה חוסר ביישור רוחני, הלימה עם "העצמי", גרעין הנשמה שבנפש.
מה שיותר נפוץ זה שנראה לך שחסר לבן אדם רעיונות, אבל הוא בעצם פשוט מרגיש חוסר אונים. לכן הוא שולל כל אופציה, כל רעיון, כל פוטנציאל. הכל נראה לו שחור, ומהתדר שבו הוא נמצא באותו הרגע, זה פייר לגמרי.
כמו תמיד ההבדל בין השתיים נמצא בפרטים הרגשיים הקטנים. אבל גם אם האינטליגנציה הרגשית פספסה, ההבדל ניכר במיוחד בתגובה לעצה הראשונה שתיתן: אם היא נופלת על קרקע פורייה וזורמת, זה סיעור מוחות. אם היא נופלת על קיר, זה חוסר אונים.
וכשמישהו בחוסר אונים, נתינת עצה לא רק שלא עוזרת, היא בעצם מחזקת את הדבר שממנו הוא סובל. כל עצה חדשה אומרת לו, מתחת לפני השטח: "אתה לא יכול לפתור את זה, אבל הנה, אני יכול". וזה בדיוק האמונה שהוא הגיע איתה. אתה לא משחרר אותו ממנה, אתה מחזק לו אותה עוד פעם. רק מהדק לו את האזיקים.
מה שעוזר בפועל הוא לא עצה נוספת. זה אמון. לא אמון פסיבי של "תסתדר לבד ותעזוב אותי", אלא אמון פעיל: אני כאן, אני מאמין שיש לך את זה, אתה מסוגל, ואני אעזור כשתבקש בפועל עזרה ספציפית, לא כשתבקש שאני אעשה בשבילך. אתה לא מייצר לו תלות לא בריאה שמשדרת לו שהוא אכן חסר אונים, אלא עוזר לו לפתח מסוגלות ואמונה בעצמו. זו הרפואה הכי גדולה שאתה יכול להעניק לבן אדם שנמצא בחוסר אונים.
וזו רפואה יפה. במיוחד בעולם שלנו, בני האדם.
ההבדל הזה נראה דק, אבל הוא עושה את כל ההבדל. בדיקה לפני עצה: "מה הרצון שלך? מה אתה חושב שיעזור לך להשיג אותו?" ואז, רק אם זה נשאל מתוך סקרנות אמיתית ולא מתוך הצלה, לעזור. לא להציל. להיות נוכח ובוטח, ולתת לאדם לגלות שהוא מסוגל, במקום להוכיח לו שאתה מסוגל במקומו.
ויש כאן הבדל עמוק בין שני סוגי הובלה: אחת מובילה אדם אל מסקנה, דעה או רעיון ספציפי, גם אם הוא נכון, זה לא רלוונטי, כי זה מזיק לאדם. השנייה מובילה אותו אל ה"עצמי" שלו, מה שנקרא במינוח של IFS (מערכות המשפחה הפנימיות) "Self": המרכז הפנימי שקיים בכל אדם מתחת לכל החלקים הפגועים והמגנים שלו, ושמתואר בדרך כלל באמצעות שמונה תכונות: שלווה, סקרנות, בהירות, חמלה, ביטחון, אומץ, יצירתיות וחיבור. העצמי הזה הוא לא דעה. הוא לא תוכן. הוא לא עמדה. הוא איכות נוכחות, שממנה האדם יכול להגיע לתשובות שלו, גם אם הן שונות מהתשובות שלך. כשאתה מוביל מישהו לעמדה שלך, אתה מחליף עבורו את הקול הפנימי בקול שלך. וזה יוצר עוד בן אדם מבולבל שמתהלך אבוד בעולם. כשאתה מוביל אותו אל העצמי שלו, אתה עוזר לו לפגוש קול שכבר תמיד היה שלו, רק התכסה. וזו, בעצם, התמצית של כל טיפול טוב, וגם הדרך הכי אוהבת ומיטיבה להתייחס לבני אדם בכלל: לא לתת להם את התורה שלך, אלא לעזור להם למצוא את ההדרכה הפנימית שלהם.
זה גם ההבדל בין "אני אוהב אותך אז אני אציל אותך" (שזה אגב בכלל לא אהבה) ל"אני מבין אותך, אז אני סומך עליך". ההצלה היא ניסיון נואש שלך להציל חלק שמשתקף לך במראה, והיא שולחת לאני האחר מסר של חוסר אמון. ההבנה הבוטחת שולחת מסר הפוך: יש לך את זה.
בפעם הבאה שמישהו מבקש ממך עצה ואתה מרגיש שאתה "נלחם" כדי שהיא תתקבל, עצור. אל תיתן עצה שלישית. תעצור לבדוק: מה האדם שמולי באמת צריך עכשיו? האם אני רואה אותו כחלש וחסר אונים? האם הוא תלוי בי? או שהוא בורא מציאות עוצמתי, שפשוט צריך מישהו שיראה אותו, יכיל אותו, יקבל גם את חוסר הביטחון שלו, ויעזור לו לעשות עוד צעד אחד אל ההעצמה.