כעס הוא לא הרגש הכי מסוכן. הוא רק הרגש שנראה ככה

כחברה יש לנו פחד מאד חזק מכעס, ברגע שמישהו מביע כעס עוצמתי, רוב האנשים ישר פועלים על מנת לדכא את הרגש הזה. אבל מה לעשות, מה שאנחנו מתנגדים לו, ממשיך לצמוח במחשכים של תת המודע ובסוף מתפרץ.

יש 3 סיבות שבגללן כעס הפך לשעיר לעזאזל.

הראשונה היא שכעס הוא מאד מוחשי ונראה. הוא קולני, פיזי, יוצר נזק שאפשר להצביע עליו ברגע שהוא קורה, צלחת נשברת, פיגוע טרור. בעוד שמישהו במצב של חוסר אונים פשוט שוכב בשקט, ואנחנו, כיצורים שחווים מציאות דרך החושים, ממקדים את הפחד שלנו על מה שאנחנו רואים ולא במה שקורה מתחת לפני השטח.

השנייה היא שעיניים פיזיות פשוט לא מקשרות בין מצבים נפשיים שקטים לתוצאות ההרסניות שלהם, אדם שמיואש ונוהג ברשלנות מתוך האדישות שלו וכתוצאה מזה, נפגע קשה בתאונה וגם פוגע באחרים הוא בעצם תוצאה ישירה של אותו ייאוש, רכבת המחשבות המיואשות חייבות להתבטא ולייצר מציאות, אבל אף אחד לא מסתכל על התאונה ואומר "זה הייאוש שלו עשה את זה", בעוד שכשמישהו זורק חפץ באלימות אנחנו מצביעים על הכעס ישר.

השלישית, ואולי המכרעת ביותר, היא שלהורה, ילד כועס הוא בעיה מיידית, הוא צורח, מפריע, דורש תשובה עכשיו, בזמן שילד שמרגיש חוסר אונים נסגר בחדר שלו ונותן לך להמשיך עם היום שלך, ולכן כעס נענש בעקביות וחוסר אונים ממשיך לגדול בלי שמישהו רואה אותו בכלל.

הסיבה השלישית יוצרת אפקט של פחד מתמשך גם בתוכינו, מכיוון שהרפלקס המידי של לפחד מכעס נטמע אל תוך המערכת הרגשית שלנו עצמה, חלק בנו לומד שאסור לבטא כעס מפני שההשלכות לכך תמיד היו שליליות, והוא לומד לדכא את הכעס ככל הניתן, עד שאין ברירה והוא מתפרץ בעוצמה יותר גבוהה. זה חלק ממה שיוצר את התופעה של "לאגור בבטן". לו היינו מכילים שיח רגשי של צללים מילדות, היינו יכולים לתקשר ובכלל להיות מודעים לרובדים שלרוב נעשים מודחקים עוד מלפני שרוב האנשים קולטים אותם.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לראות אנשים כועסים בטירוף, וכששיקפתי להם בעדינות שהם כועסים, הם הכחישו את זה מיידית. מפני שיש קישוריות בתת המודע בין הרגש הזה לבין "אני רע", "אני לא בסדר", כאילו שיש רגש בספקטרום האנושי שהוא רע. זה עצוב מאד לראות את זה, מפני שזה תוקע את החלק המפוצל שכועס, בלופ של כעס. האדם יכול למסך את הרגש הזה, להסיח את דעתו או לעבור לשליטה של חלק אחר, אך בסופו של דבר האדם יחזור להיות מופעל מאירוע חיצוני שיפעיל את הכעס המודחק הזה, שוב ושוב ושוב. זוהי "לולאת גיהינום". פלונטר מחשבתי שמקרין מציאות של סבל כמו תקליט שבור.

בגלל שהכעס מעולם לא קיבל מקום, הוא הופך לטראומה בפני עצמה. אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו, לא אצלנו ולא אצל מי שעומד מולנו, כי הוא נוגע בזיכרון ישן: זה לא בסדר שאני כך, וזה מה שגרם לי להידחות.

למה כעס לא מרגיש לך כמו הקלה...

כעס אמור להרגיש טוב יותר מפחד או מבושה, הוא תדר גבוה יותר, זה כל הרעיון. אבל יש אנשים שמרגישים יותר בנוח באשמה, בעצב, אפילו בדיכאון, מאשר בכעס. אם גדלת בסביבה שהפכה את הכעס שלך ל"לא בסדר", נאלצת להתאים את עצמך כדי לשמור על החיבור, שבילדות ללא חיבור אין לנו יכולת לשרוד, כך שאנחנו מדברים על מנגנון ממש הישרדותי, וכעס = סיכון לאיבוד החיבור, אז הכעס עצמו הפך להיות הטריגר. לא האיום החיצוני מדליק את מנגנון ההישרדות שלך, אלא הכעס עצמו, כי הוא מזכיר לך באופן תת מודע שאם תכעס, תינטש, תיענש, ואתה אפילו עלול לא לשרוד.

וכשזה קורה, הכעס מפסיק לתפקד כמו שהוא נועד לתפקד. במקום להרים אותך מחוסר אונים, הוא דוחף אותך ישר חזרה אליו. וזו לולאת הגיהינום מבפנים: הכעס מנסה לעלות למודע ולא מצליח, מפעיל את הפחד מנטישה, אתה בורח ממנו בחזרה לחוסר אונים, וחוסר האונים מצטבר כמו מים בסכר שרק מחכים להציף את העיר בצונאמי ביום שהסכר יעלה על גדותיו.

זו הסיבה שאנשים מסוימים בורחים מכעס בכל הכוח, כי באופן ממש מוחשי, הכעס מרגיש להם הרבה יותר מסוכן מהמקום שהוא נועד לחלץ אותם ממנו.

כעס הוא הסימן שהרצון עדיין נושם

זה אולי לא נראה ככה לעין הלא מיומנת, אבל כעס, עם כל הרעש שלו, הוא בעצם תדר גבוה יותר ממה שמתחתיו. הוא הרגע שבו, במקום להיכנע, מתחיל להתבטא רצון. "אני לא רוצה שזה יקרה לי" הוא כיוון. הוא אנרגיה שמחפשת יעד באופן פעיל, לשם שינוי. וזה ביג דיל, כי לפני כעס כל התדרים שאנחנו שוהים בהם, לא מאמינים בכלל בשינוי ולא פועלים לכיוון שלו. כעס זו נקודת מפנה מאד חשובה.

הוא מכסה חוסר אונים עמוק שמסתתר מתחתיו, ואם בכל פעם שיופיע כעס בשדה, נצלול לתוכו כדי לגלות איזה חוסר אונים הוא מבטא מול איזה רצון לא ממומש, נוכל לגלות איך לשפר את החיים שלנו בצורה מאד עוצמתית, כי לכעס יש סיפור שהוא מספר וחוכמה לשתף אותנו בה, אבל לפני הכל, הוא צריך להתבטא.

מתחת לכל כעס יש תפיסה אחת: שהמצב בלתי ניתן לשינוי. זוהי לא בהכרח אמת אובייקטיבית, אלא אמת פנימית, סובייקטיבית, ברגע שהיא קיימת, היא מרגישה כמו קיר בטון. לא משנה מה תעשה, הקיר לא יזוז. וזה בעצם מה שכעס מבטא, פיצוץ שאתה מטיל על הקיר הזה בתקווה שהוא ישבר, או לפעמים סתם כדי לפרוק את התסכול מחוסר האונים המתמשך.

הבעיה היא שברגע הכעס לרוב אין מודעות לכך שהקיר הוא תוצר של התפיסה שלך, אתה ממשיך להילחם עם השיקוף החיצוני, ולא עם האמונה ש"זה בלתי ניתן לשינוי". וכל עוד אתה עובד מול הדבר הלא נכון, הכעס יחזור, כי הוא לא בא לפתור את המצב, הוא בא להגן עליך מהתחושה שאין לך שום השפעה על המציאות שלך. אז בפעם הבאה שאתה כועס, יש שאלות שתוכל לשאול כדי למוסס את הקיר: מה כאן בעצם בלתי ניתן לשינוי בעיניי? האם אני מאמין ב100% שהמצב הוא בלתי ניתן לשינוי? האם אני בטוח בזה ב100%?

ברוב המקרים מתברר שלא בדקת, רק קבעת. ראית קיר בטון, ולא עצרת לבדוק אם זה בכלל בטון, או רק נראה כך מהזווית שבה אתה עומד, אם תעשה בירור אמיתי, אולי תגלה שאפשר לעקוף את הקיר מימין, לטפס מעליו, או לעבור אותו בדרך יצירתית שאפילו לא תיארת לעצמך שאפשרית כשקבעת שהוא פשוט "לא עביר". כעס שלא נחקר נשאר כעס. אבל ברגע שאתה מאתר את השורש האמיתי, יש לך משהו לעבוד עליו בפועל, ולא רק רגש שצריך לשרוד.

וזה בפני עצמו תרגול שרוב מערכות העצבים פשוט לא יודעות להכיל. אם אתה מחפש כלי מעשי וממשי לעבוד עם זה, יש לי סרטון שמלמד טכניקה לכך: אומנות ביטוי הלב (איך לבטא את עצמך רגשית).

בעולם הרוחני הבריחה מהכעס פשוט "תיפתר" על ידי מעקפים רוחניים. אם אתה כועס על מישהו, ישר יזכירו לך אמת רוחנית מסוימת, למשל איך הכל אחד. אבל זה לא רלוונטי כשיש חוסר אונים פעיל. ומה עם הרצון הלא ממומש, הצורך שלא נענה? ומה לגבי לבטא את הכעס כדי לא להיתקע בו? כל זה כמובן לא קורה כשעוקפים את הכעס, אנחנו מפספסים הזדמנות משמעותית.

ואם כל זה לא מספיק, אתם יודעים מה קורה לבנאדם כשהוא מסוגל לבטא כעס במערכת יחסים ועדיין להיות מוכל? אני לא מציע לקבל אלימות, יש הבדל מאד גדול בין ביטוי של כעס בצורה מודעת לבין כעס שהודחק שהופך לאלימות, שהיא התופעה הלא מודעת.

הסיפור שמספרים לנו הוא שכעס מתפרץ לאלימות. אבל זה לא עובד ככה. כשכעס נדחה, מודחק או נענש, האדם לא נשאר בכעס. הוא שוקע עמוק יותר ממנו, לאשמה, לחוסר אונים, לתחושת קורבנות, ממש לתדרים שהכעס בא להגן עליו מהם. והאנרגיה הזו לא מתפזרת, היא ממשיכה להצטבר, עד שכבר אין לה ברירה אלא להתפרץ כדי לשרוד את המצב הזה. זה הרגע שהעולם חווה אלימות. מה שהיה שם זה כל מה שהצטבר מתחת לכעס בזמן שדרשנו ממנו לשתוק.

חוסר אונים הוא המקום שאחרי שהרצון הזה כבה. לא "אני לא רוצה", אלא "אין שום טעם לרצות". אין אפילו את הכוח להילחם. ושם, לא בכעס, קורים הדברים הקשים באמת.

ואם זה נשמע מוגזם, זה רק כי העין שלנו לא בנויה לראות את זה. העין שלנו קולטת פחות ממיליארדית האחוז מהטווח הפיזיקלי האפשרי. אנחנו לא רואים את המציאות כפי שהיא, אנחנו בטח ובטח לא רואים איך פועל מנגנון הסיבה והתוצאה (עקרון המראה) לעומק.

אך אילו היינו רואים, היינו מגלים שהתדרים שהכי מסוכנים לאנושות הם דווקא אלו של חוסר האונים, שם אנשים מתים מתאונות, נרצחים בפיגועים ובקיצור כל מיני תופעות קשות שאנחנו בכלל לא מקשרים.

אז בפעם הבאה שמישהו לידך כועס, או שאתה כועס, תדע שלא צריך לפחד. זה עדיין מישהו, או חלק בתוכך, שמבקש משהו, תשומת לב, ביטחון, איתות על גבול שנחצה, ועדיין מאמין שיש טעם לבקש ולשנות.

כעס הוא לא הרגש הכי מסוכן. הוא רק הרגש שנראה ככה.