כשאני מסתכל על כל הגישות האלה יחד, אני לא רואה מחלוקת אמיתית על השאלה האם קיים משהו. אני רואה אנשים שמנסים להסביר את אותה חוויה בשפות שונות, עם כלים שונים, מתוך תרבויות שונות. לכל אחת מהן יש תרומה. לכל אחת מהן יש גם נקודות עיוורון.
ריכזתי כאן את הגישות המשמעותיות ביותר, מה שחזק בכל אחת מהן, מה שחלש, ובסוף, מה שאני חושב שבאמת קורה כאן.
1. מסופוטמיה הקדומה: הגישה שהשפיעה על הכול
בין כ-4,000 ל-500 לפנה"ס, הציוויליזציות הסומריות, האכדיות והבבליות בנו מערכת מפותחת מאוד של הבנת ישויות שליליות. השדים היו חלק מרכזי מהמציאות, לא איזו אמונה שולית. הם נתפסו ככוחות של כאוס, מחלה ומזל רע שפועלים לצד אלים ורוחות מתים.
השמות עצמם כבר מספרים סיפור: למשתו, שדה שפגעה ביולדות ובתינוקות. פזוזו, שד עם כוחות כפולים שהיה גם מגן. אוטוקו, גלו ועוד ישויות שגרמו למחלות ולשגעון. ההתמודדות הייתה בידי האשיפו, כהן מקצועי שהיה גם רופא וגם קוסם. הוא השתמש בלחשים, בטקסים, בפסלונים שאליהם "העבירו" את השד, בצמחים וטיהורים.
הדגש המרכזי: לדעת את שמו של השד. לדעת את השם, פירושו לשלוט.
יתרון: גישה מעשית ומפורטת מאוד עם מערכת טקסים עשירה שהשפיעה על תרבויות מאוחרות, כולל חלקים ביהדות הקדומה.
חיסרון: עולם מלא חרדה מתמדת מפני כוחות על-טבעיים, עם תלות גבוהה בכהנים ובטקסים.
2. מצרים העתיקה: כאוס, מאגיה וסדר קוסמי
במצרים העתיקה לא היה מושג של "שד" כרוע מוחלט. הישויות שנעו בין עולם האלים, עולם החיים ועולם המתים היו דו-ערכיות: חלקן מזיקות וחלקן מגנות, ורובן ניצבו בנקודת הגבול בין הסדר הקוסמי, מאת, לבין הכאוס, איספט. לא מאבק טוב-רע, אלא שני כוחות שניהם חיוניים.
הדמות הבולטת ביותר היא אפופיס, נחש הענק של הכאוס, אויבו הנצחי של האל רא. כל לילה, כשרא נוסע בסירתו דרך העולם התחתון, אפופיס מנסה לבלוע אותו ולמנוע את זריחת השמש. הוא לא נהרג, רק מובס, כל לילה מחדש לנצח. לצידו שליחי האלה סחמט, שמביאים מחלות ומגיפות, וישויות שומרות בספר המתים עם ראשי חיות וסכינים ענקיים, השומרות על שערי העולם הבא.
אבל לא כל הישויות המפחידות הן שדים. בס וטאוורת, שניהם נראו מפחידים ומוחצנים, היו למעשה מגינים: שמרו על יולדות ותינוקות מפני כוחות שליליים ממשיים. המצרים הבינו שמראה מפחיד ופעולה מפחידה הם לא אותו דבר.
הטיפול עבר דרך החקא (Heka), המאגיה האלוהית: לחשים ספציפיים, ידיעת שמה האמיתי של הישות כדי לשלוט בה, אמולטים ופסלונים מגנים, וטקסטים כמו ספר המתים שהכינו את המת לפגישות עם הישויות שעל דרכו לעולם הבא.
הגישה המצרית השפיעה עמוקות על מה שבא אחריה, כולל יסודות הקבלה ההרמטית והאוקולטיזם המערבי.
יתרון: גישה שאינה דוחה את הצל ורואה בישויות שליליות חלק מהמציאות הקוסמית, עם מערכת הגנה יומיומית שלמה.
חיסרון: עולם מלא חרדה מפני כוחות בלתי נראים, עם תלות גבוהה בכהנים, מאגים ואמולטים.
3. שמאניזם מסביב לעולם: מגע ישיר עם הבלתי נראה
בשמאניזם הקוריאני מדרגים שדים לפי מה שהם גורמים, ולכל סוג יש טקס אחר. בבאלי, כוחות האפלה ורוחות ההגנה נמצאים במאבק נצחי, אך הבאלינזים לא מנסים לנצח או להשמיד את כוחות האפלה לחלוטין, אלא לרסן אותם באמצעות טקסים, מנחות ושמירה על הסדר שבין העולמות. בשמאניזם הטיבטי, שדים רבים אינם נחשבים רעים מטבעם: הם ישויות שנעלבו, הוזנחו, או שדרכן הופרה. הקורנדרוס הדרום-אמריקאים עוסקים לא רק בשדים אלא ב"חיצים אנרגטיים" שמכשפים שולחים לגוף הקורבן כישויות זרות ממש. שמאן ההמונג נוסע לעולם הרוחות לא כדי להרוג את השד שלקח נשמה, אלא כדי לנהל משא ומתן לשחרורה. ועמים ילידיים רבים מאמריקה מכירים בנוסף גם בכוחות אנושיים שהפכו לשדים, שמכשפים שבחרו במכוון לעבור לצד הזדוני.
המשותף לכל המסורות השמאניות: שדים הם לא אנרגיה שלילית מופשטת. הם ספציפיים. יש להם שמות, מאפיינים, וסיבות לכך שהם כאן.
רסיס נשמה הוא מושג המשותף לעשרות מסורות שמאניות: בשמאניזם הסיבירי הוא הבסיס לכמעט כל עבודת ריפוי, בטיבטי הוא מוכר כאובדן כוח החיים, בדרום-אמריקה הוא נקרא "סוסטו" (פחד נשמה מטראומה), ואצל ההמונג ועמים ילידיים רבים הוא הסיבה הנפוצה ביותר לפנות לשמאן. כשאדם עובר טראומה, הלם, או פגיעה קשה, חלק מ"שדה הנשמה" שלו מתנתק ומסתתר כדי לשרוד. זה אינסטינקט הגנה טבעי. אבל ה"חלל" שנוצר בשדה האנרגטי מזמין ישויות שממהרות לאכלס אותו.
איך מתבצעת החזרת רסיסי נשמה? ישנן כמה דרכים שונות, אך בדרך המסורתית השמאן נוסע למימדים עמוקים, מאתר את חלקי הנשמה האבודים, ומחזיר אותם. כשהחלל מתמלא מבפנים, הישויות מאבדות את אחיזתן מעצמן.
יתרון: מציע מסגרת שמחברת בין טראומה, אובדן חיוניות ונוכחות ישויות לכדי תמונה שלמה אחת. ומתן תוקף לחוויה הישירה ללא שלילה.
חיסרון: קל ליפול לפרקטיקות שליליות כמו טקסי לימפיה במקסיקו ובאמריקה הלטינית בהם מעבירים תרנגולת על הגוף כדי לאסוף פחד, מחלה או "עין רעה".
4. שמאניזם אפריקאי: הקהילה כהגנה
אצל הזולו, היורובה, השונה ועמים נוספים, האמונה בישויות שליליות היא עמוקה ומפורטת: טוקולוש, רוחות רעות, מכשפות ומתים לא שקטים. הם נתפסים ככוחות חיצוניים שגורמים למחלות, מזל רע, החזקה והפרעות נפשיות.
הסנגומה והבאבאלאו עובדים עם אבחון דרך עצמות, עם צמחים, טקסי גירוש, הקרבות והתקשרות לאבות. הדגש הוא על הקהילה ועל קשר עם האבות כהגנה הטובה ביותר, לא רק על גירוש נקודתי.
יתרון: פרקטי, קהילתי וממוקד תוצאות.
חיסרון: לעיתים כולל אלמנטים של פחד ורדיפת מכשפות שיכולים ליצור דינמיקות הרסניות בתוך הקהילה.
5. הגישה האצטקית והמאיאנית (תרבויות מסואמריקאיות)
שתי האימפריות הגדולות של מרכז אמריקה, המאיה והאצטקים, חלקו מרחב מיתולוגי משותף. מתחת לאדמה שכן עולם תחתון: אצל המאיה, שיבאלבה, ממלכה בה שולטים שנים-עשר לורדים של מוות. אצל האצטקים, מיקטלן, עולם בן תשע שכבות שבו נשמת המת מוצאת את דרכה ארבע שנים. שם חיות הישויות שגורמות למחלות, כאוס, הרס ומוות.
אבל כאן טמון ההבדל המהותי מהגישה הנוצרית: אלו לא היו "רשעים". הם היו כוחות הכרחיים. בלי המוות אין לידה מחדש. בלי הכאוס אין יצירה. הישויות השליליות היו שחקנים חיוניים במחזור הקוסמי של יצירה, הרס והתחדשות.
המאיה ניגשו לכל זה דרך אסטרונומיה ומתמטיקה: לוחות שנה טקסיים מדויקים שחישבו מתי כל כוח קוסמי בשיאו ומתי בשפל. הקרבות הדם שלהם היו בעיקר עצמיות, מלכים וכוהנים שפוצעים את עצמם כדי להגיש את דמם לאלים. הקרבות אדם קיימו, אך בקנה מידה קטן ובהקשרים ספציפיים. רק בתקופה הפוסט-קלאסית, תחת השפעת תרבויות מרכז-מקסיקו ובעיקר הטולטקים, גדל גם אצל המאיה היקף ההקרבות.
האצטקים עמדו בצד השני של הסקאלה לחלוטין. לפי אמונתם, הם חיים בשמש החמישית, החמישית בסדרה של עידנים שכל אחד מהם הסתיים בקטסטרופה. ארבעת השמשות הקודמות כבו. הנוכחית ניזונה מדם אדם, ובלי הקרבות מספקות, היא תכבה גם היא. מכאן: כיבושים, עצירת שבויים, והקרבות המוניות על המזבח. לא אכזריות לשמה, אלא תחזוקה קוסמית.
ביסוד הקוסמולוגיה האצטקית עומד עיקרון הקוטביות: אומאטיאוטל, האל הכפול, מגלם בגופו אחד גם את הכוח היוצר וגם את הכוח ההורס. הדואליות אינה בעיה שיש לפתור, היא העיקרון שממנו הכל נוצר. הביטוי המיתולוגי הבולט שלה הוא הזוג קווצאלקואטל וטסקטליפוקה, נחש הנוצות מול מראת העשן, שניהם נחוצים לשמירת הסדר הקוסמי.
יתרון: ראייה קוסמית עמוקה שאינה מנסה למחוק את החושך, אלא להכיל אותו בתוך סדר גדול יותר.
חיסרון: פחד קיומי מתמיד ואלימות טקסית קיצונית, כולל הקרבות אדם בקנה מידה המוני.
6. הינדואיזם: קוטביות קוסמית
בהינדואיזם אין "שדים" במובן הדתות האברהמיות, כלומר ישויות רעות מוחלטות שמתנגדות לאל אחד. במקום זה, מדובר בחלק ממערכת קוסמית רחבה שקשורה לקארמה ולגלגול נשמות.
האסורות הם כוחות עצמתיים שמייצגים תאווה, כעס, גאווה וכוחנות. הרקשסות הם ישויות מעוותות עם יכולות שינוי צורה. ויש גם ישויות טבע כמו יקשות שיכולות להיות הן מיטיבות והן מזיקות, תלוי בהקשר. ההתמודדות היא דרך מנטרות, יג'נות ופולחן, אבל גם דרך חיים על פי הדהרמה.
יתרון: הראייה הקוסמית הרחבה מאפשרת להתמודד עם כוחות שליליים בלי פחד, כי הם חלק מהמשחק הגדול יותר.
חיסרון: העומק הפילוסופי יכול להפוך לפאסיביות. "זה חלק מהמבניות של המציאות" יכול להוביל להשלמה עם סבל שניתן לשנות.
7. טאואיזם ופולקלור סיני: הרמוניה כהגנה
הגוּאי הסיניים הם רוחות ושדים שאינם נחשבים "רוע מוחלט" אלא תוצאה של חוסר הרמוניה בין אדם, שמיים ואדמה. ההתמודדות היא דרך פנג שואי, מנטרות, טליסמנים ותרגולי צ'י גונג, כלומר שמירה על זרימת הצ'י ועל הסדר הפנימי.
יתרון: גישה פרקטית שמדגישה מניעה וחיים הוליסטיים במקום מלחמה מתמדת.
חיסרון: פחות ממוקדת ב"גירוש דרמטי" ויותר באורח חיים ארוך טווח, מה שיכול להיות מאתגר כשצריך פתרון מהיר.
8. בודהיזם: הכאוס שבפנים
בבודהיזם אין שדים במובן האברהמי. יש כוחות שליליים בתוך ששת התחומים של הקיום. מארה, "המפתה", הוא הייצוג הארכיטיפי לחסמים הפנימיים: תאווה, פחד, אגו, אי-ידיעה שמונעים הארה. הוא מתכתב בצורה מעניינת מאוד עם מושג היצר הרע היהודי.
הדגש הוא שישויות שליליות כפופות לחוק הקארמה וניתנות להמרה דרך מדיטציה ותרגול רוחני.
יתרון: גישה עמוקה שרואה בשדים תוצאה של תודעה לא מוארת, לא כוחות רוע אבסולוטיים.
חיסרון: "זה הקארמה שלי" יכול להפוך לפאטליזם שגורם לאדם להשלים עם סבל מיותר. האשמה עצמית מסוג "בטח עשיתי משהו רע בגלגול קודם" יכולה להאכיל אשמה הרסנית במקום לתמוך.
9. יפן: שדים שדורשים פיוס, לא גירוש
יפן פיתחה אחת מהמיתולוגיות העשירות ביותר של עולם השדים. האוני הם הדמות המוכרת ביותר: ענקים בעלי קרניים ומועדון ברזל, ביטוי לכוחות הגיהנום הבודהיסטי. הם מגיעים עם מחלות, אסונות ומוות. בטקס השנתי של סצובון זורקים שעועית ומכריזים "אוני החוצה, מזל פנימה".
אבל היפנים הבחינו בין סוגים שונים. האונריו הן רוחות נקמה של אנשים שמתו עם כאב לא פתור, לרוב אישה שמתה מרגש של בגידה, קנאה, או נטישה. הן לא רעות מטבען, הן אנשים שנאחזו בעולם הזה בגלל פצע שלא שוחרר. הגישה אליהן שונה לחלוטין: לא גירוש, אלא פיוס. להבין את הרגש שנעצר ולשחרר אותו.
היוקאי הם קטגוריה שלישית, ורחבה. יצורים על-טבעיים שחלקם מזיקים, חלקם ניטרליים, וחלקם אפילו מועילים. בתרבות היפנית אין קו ברור בין שד לרוח שומרת. יש יוקאי שהפכו לשומרי מקום אחרי שהובסו בידי גיבור. שד שנכנע לא חייב להיעלם. הוא יכול לשנות את מהותו ולהפוך לשומר.
יתרון: הבחנה דקה בין סוגי ישויות, עם גישה שונה לכל אחד. הרעיון שרוחות נקמה דורשות פיוס ולא גירוש הוא אחד הרעיונות הפסיכולוגיים העמוקים בכל הסקירה הזו.
חיסרון: מערכת שדורשת ידע מדויק על זהות הישות לפני שניתן לפעול.
10. יהדות: ישויות בתוך תוכנית אלוהית
ביהדות קיימת הכרה ברורה בשדים, "שד", "מזיק", "רוח רעה", לילית, אבל הם אינם עצמאיים לחלוטין. הם נבראו על ידי האל, או נפלו ממעמד גבוה, ומשרתים מטרה בתוך התוכנית האלוהית. הקבלה, בעיקר האר"י ולימודי חסידות, רואה בהם כוחות שיש "לתקן" או לגרש דרך תפילות, קמעות וניקוי שמות קדושים.
יתרון: מסורת מגובשת של אלפי שנים עם כלים מעשיים: תפילה, שמות קדושים, תקיעות שופר, ולעיתים דיבור ישיר עם הישות דרך רבנים או מקובלים. הדגש הוא על תיקון, לא גירוש.
חיסרון: הכלים זמינים בעיקר דרך מומחים מעטים. רוב הכלים שהיהדות מציעה הם בעצם כלי שיעתוק עם תדרים גבוהים, בעוד שהסיבה להתאמה האנרגטית עם ישות שלילית היא תדרים שליליים, כלומר הכלים עשויים לפספס את השורש. רובם רלוונטים לטווח קצר.
11. נצרות: נרטיב של גירוש
בנצרות, שדים הם מלאכים שנפלו עם לוציפר. הנצרות פעילה מאוד בנרטיב הגירוש (exorcism), והכנסייה הקתולית מקיימת טקסים רשמיים לפי ה-Rituale Romanum. יש דגש חזק על ישו כמי שמנצח את השדים.
הטקס הסטנדרטי כולל תפילות וקריאה בשם ישו, קריאת קטעים מהברית החדשה, שימוש במים קדושים, ולעיתים פקודות ישירות לישות לעזוב. בכנסייה הקתולית המודרנית, נהוג לבדוק קודם אם יש הסבר רפואי או פסיכולוגי לפני שמאשרים גירוש רשמי. קיימת גם גרסת לייט: תפילות שחרור (Deliverance) שהן פרקטיקה שגרתית יותר.
בניגוד למה שהתרבות הפופולרית מציגה, ברוב המקרים המתועדים הטקס הרבה יותר שקט ומובנה מאשר הצעקות והעוויתות הדרמטיות.
יתרון: טבילה במים, מרימים את התדר, מה שיעזור בטווח הקצר בלבד, קצת כמו אקמולי מול השדים, אבל החום יחזור.
חיסרון: הניסיון לנצח את השדים בעזרת אמונה מצביע על פחד עמוק של אנשים השבויים בתפיסת מציאות דואלית. כל עוד יש מנצח, יהיה מפסיד, ומלחמה עם השדים יכולה להוביל רק לתוצאות שליליות. הפחד מהשד בתרבות הנוצרית הפופולרית גובר על הכלים שהנצרות מספקת. נרטיב האשמה (ייתכן שחטאת ולכן השד הגיע) יכול לגרום נזק נפשי נוסף.
12. ימי הביניים: שדים כמדע
הנצרות של ימי הביניים ירשה את תיאולוגיית השדים מהכנסייה הקדומה, אבל עשתה איתה משהו חסר תקדים: היא הפכה אותה למדע.
במשך מאות שנים ייצרה הכנסייה ספרות דמונולוגית עצומה: שמות שדים, היררכיות, תפקידים וחותמות. כל הידע הזה היה אמור להיות בידי הכנסייה בלבד, כנשק להגנה. בפועל הוא דלף, הפך לגרימואר, ואת הגרימואר אפשר לקרוא גם אחרת: לא כספר הגנה מפני שדים, אלא כמדריך לעבוד איתם (על כך בסעיף 16).
הצד האפל של הפרויקט הזה הגיע עם האינקוויזיציה. ברגע שהיה קטלוג מפורט של שדים וכריתת ברית, כל חריגה מהנורמה יכלה להיות מוסברת בהשפעה דמונית. ב-1486 פורסם "פטיש המכשפות", ספר שהפך את הגדרת הברית עם שד לנוהל משפטי. עשרות אלפי אנשים הועמדו לדין.
האירוניה של ימי הביניים היא שאנשים שהיו אובססיביים לגירוש שדים חיצוניים, ביצעו בו זמנית מעשים שהיינו מצפים מהשדים עצמם: עינויים שיטתיים, שריפת אנשים חיים, כריתת ברית עם כוח פוליטי כדי לכדות כוח גדול יותר.
יתרון: ניסיון לסווג ולהבין את עולם השדים בפירוט חסר תקדים, עם ידע ספציפי על אופי כל ישות.
חיסרון: הפרויקט הזה גרם לרדיפות ולמוות של מאות אלפי אנשים.
13. סנטריה ופאלו מאיומבה: אלים שהתחפשו לקדושים, רוחות מתים שלא מתביישים
במושבות הספרדיות בקריביים, הכנסייה לא נלחמה בדמיון. היא הסתכלה על אלים שעבדים שנחטפו ממערב אפריקה, מאדמת היורובה, הביאו איתם, וקבעה: זה לא אל, זה שד, זו עבודת השטן.
התוצאה לא הייתה ביטול. היא הייתה הסוואה. כל אל יורובה קיבל מסכה של קדוש קתולי, ומאחורי המסכה הזו, הפולחן המקורי המשיך כרגיל. הכנסייה חשבה שהיא רואה אדיקות נוצרית. בפועל היא צפתה בטקס שלם שהיא עצמה הכריזה עליו כדמוני. כך נולדה הסנטריה: לא דת חדשה, אלא דת ישנה שלמדה להתחזות לדת אחרת כדי לא להישרף.
באותן מושבות, ובערך באותה תקופה, הגיעו עבדים נוספים ממסורת שונה לחלוטין: עמי הקונגו, ממרכז אפריקה. הדת שהם הביאו איתם לא הייתה בנויה על פנתאון של אלים, אלא על עבודה ישירה עם רוחות מתים ספציפיות. מהשורש הזה נולד פאלו מאיומבה, מסורת שלא מתחזה לכלום: לוקחים רוח מת ספציפית, לא נוחה, לא "מתוקנת", וכופפים אותה לתוך כלי טקסי לעבודה ישירה. מזינים אותה, ופוקדים עליה לבצע משימות, הגנה, ריפוי, ולעיתים נזק.
השורשים של שתי המסורות נפרדים לחלוטין: יורובה מול קונגו, שתי מסורות, שתי שפות, שתי תפיסות עולם. הן לא נולדו כתגובה זו לזו ולא תוכננו במקביל. כל אחת התמודדה עם אותה מציאות קולוניאלית בדרך שהתאימה למבנה הדתי שהיא הביאה איתה: הסוואה מתחת לקדושים מצד אחד, עבודה גלויה עם רוחות מהצד השני. אבל שתיהן שרדו, וזה החלק המשמעותי: שתי מסורות אפריקאיות שונות, שהובאו בכפייה לאותה אדמה, הצליחו להישאר בחיים מתחת לאף הכנסייה שניסתה למחוק את שתיהן. ועוד יותר מעניין: עם הדורות קובה לא שמרה אותן נפרדות. סנטריה ופאלו התערבבו בפועל, בעיקר במאות ה-19 וה-20, עד שהיום מתרגלים רבים עוברים חניכה לשתיהן ועובדים איתן כמערכות משלימות, לא כמסורות מתחרות. שני שורשים אפריקאים נפרדים שנדחסו לאותה קופסה קולוניאלית, ובסוף, אחרי מאות שנים, התערבבו זה בזה.
וכאן ההבדל המהותי מסעיף 4: השמאניזם האפריקאי שם נמשך ברצף, על אדמת אפריקה, מסורות שלא נעקרו ממקומן ולא נאלצו להתחזות לשום דבר. כאן מדובר באלים ורוחות שנעקרו, הוכרזו כשדים על ידי כוח חיצוני, ונאלצו למצוא דרך לשרוד את ההוקעה הזו, כל אחת בדרך שהתאימה לה.
יתרון: דוגמה נדירה לשרידות תרבותית מול מחיקה מכוונת, ולעוצמה שיש בלקיחת בעלות על תווית שהודבקה עליך בכוח, במקום רק להיאבק בה.
חיסרון: הממד האתי מעורער: כפיית רוח של אדם מת לעבודה, בלי קשר לרצונה, היא בעיה מוסרית של ממש, גם אם המתרגלים ממסגרים אותה כברית הדדית. יש גם תיעוד היסטורי של שאיבת "חומר" מבתי קברות, שמוסיף שכבה לא נעימה.
14. איסלאם: ג'ינים ובחירה חופשית
באיסלאם קיימים ג'ינים, שכוללים גם שייטאנים (שדים). הם יצורים חופשיים לבחור בין טוב לרע, חלקם מוסלמים וחלקם לא. השייטאן (איבליס) הוא האויב המרכזי, והקוראן מלא באזהרות מפני לחישותיו.
הגישות הדתיות האברהמיות בכלל נוטות לנקודת מבט דואליסטית. שד שייך לטוב או לרע, ראייה דיכוטומית של שחור ולבן, ללא גוונים של אפור באמצע.
יתרון: ההבנה שלישות יש בחירה חופשית, מכאן ניתן להסיק שפוטנציאלית הג'ינים יכולים גם לבחור בשינוי ולקבל תפקיד חדש בבריאה.
חיסרון: גישות כאלה יוצרות פחד ותחושת חוסר אונים בקרב העוקבים אחריהן.
15. קבלה: ניצוצות בתוך הקליפות
בקבלה הלוריאנית, ובחסידות בעקבותיה, לשדים ולישויות שליליות יש מקום מרכזי ומפותח, אבל הם נתפסים כחלק אינטגרלי ממבנה הבריאה ולא כ"רוע מוחלט" עצמאי.
השדים והמזיקים הם בעיקרם קליפות: מעטפות חיצוניות שמקיפות את הקדושה ונוצרו כתוצאה משבירת הכלים בעולם התוהו. הן סופגות "ניצוצות קדושה" שנפלו לשם ומתקיימות בעזרת האור האלוקי כמו כלל הבריאות. חלקם נוצרו כתוצאה מחטאים וחוסר תיקון. הם אינם "מלאכים שנפלו" כמו בנצרות, אלא כוחות של דינים.
בחסידות, ובעיקר בחב"ד, הדגש עובר יותר לפן הפסיכולוגי-רוחני: שדים מייצגים כוחות נפשיים שליליים, יצר הרע, גאווה, דיכאון, והתיקון הוא בעבודת הנפש ובהתקשרות לאלוקות.
יתרון: גישה עמוקה שמשלבת ראייה מטאפיזית (ישויות אמיתיות) עם עבודה פנימית. נותנת כלים מעשיים לתיקון במקום רק גירוש. רואה בשדים חלק מתהליך קוסמי של תיקון עולם.
חיסרון: מורכבות גבוהה מאוד. לימוד קבלה ללא הדרכה נכונה עלול להוביל להיקשרות לקליפות במקום לקדושה, לפחד מיותר, ולשימוש לא נכון בשמות קדושים.
16. אוקולטיזם ומגיה: לעבוד איתם
במסורות כמו הקבלה המעשית, תורתו של אליסטר קראולי, מסדר השחר המוזהב וויקה, שדים נתפסים כישויות אמיתיות שניתן לעבוד איתן, לכרות איתן ברית, או להשתמש בהן.
הטקסט שמסכם הכי טוב את הגישה האוקולטית לשדים הוא ה-Lesser Key of Solomon, ספר שנאסף בין המאות ה-17 וה-18 באירופה על בסיס מסורות מאגיות קודמות. החלק הראשון והמפורסם שלו, "גואטיה", מפרט 72 ישויות. לא רשימה יבשה, אלא תיאורים מפורטים: לכל ישות יש שם, סמל ייחודי, תכונות, ו"יכולות" לפי המסורת. עפ"י הספר, דרך טקסים מוגדרים ניתן לזמן את הישויות הללו ולהיעזר בהן לצרכי ידע, השפעה, או כוח.
זה לא טקסט יהודי קלאסי, למרות שהוא משתמש בשם של שלמה המלך. זה שילוב מאוחר של מיסטיקה נוצרית, קבלה נוצרית, ומאגיה הרמטית אירופית.
במסורת האוקולטית שלמה נחשב למאסטר שמתמצה היטב בעולמות הרוח
שלמה מתואר כבעל יכולת רוחנית יוצאת דופן.
בתלמוד כבר יש יחס שכנראה עליו האוקולטיזם התבססה:
בהמשך הסיפור מתואר איך שלמה מבקש להביא את אשמדאי כדי להשלים את בניית המקדש, ואיך יש לו שליטה מסוימת על שדים דרך חפץ/חותם.
גם במדרש מיוחסת לו ידיעה על שדים ורוחות.
האם הקישור של הידע האוקולטי לשלמה אכן אמיתי או שהוא מיתוס? אנערף. גם הבונים החופשיים אמרו ששלמה המלך היה הבונה החופשי הראשון ותראו לי מלך אחד בהיסטוריה שלא קישר את עצמו לשושלת דוד.
הדגש במסורת הוא על הגנה עצמית קפדנית, כי השדים עלולים להפוך את היחסים ולהשתלט. רבים שמספרים על הצלחות בגישה הזו, מספרים גם לאחר זמן מה שהמחיר היה גדול מדי והדרך חזרה אינה פשוטה.
יתרון: נותנת כוח אישי וידע מעשי.
חיסרון: סיכון גבוה מאוד. אנשים רבים מדווחים על בעיות נפשיות, אנרגטיות ואף פיזיות אחרי עבודה לא זהירה.
17. מטריאליזם: שדים לא קיימים
זו הגישה השלטת במערב: שדים הם אשליה, או לכל היותר ביטוי של מחלת נפש. מי שטוען שהוא רואה אותם, או בטוח שהם אמיתיים, מקבל אבחנה, לא תשובה. הכלים העומדים לרשות הגישה הזו הם פסיכיאטריה, ולעיתים אשפוז.
אבל שווה לשאול: מה בעצם גורם לנו להיות בטוחים שאין כאן יותר ממה שאנחנו כבר מאמינים בו? אם כל מה שקיים הוא חומר, איך בכלל יכולה להתעורר מתוך חומר חוויה? למה יש "מישהו שזה מרגיש לו" מאחורי תהליך כימי, ולא רק תהליך כימי בלי נקודת מבט בכלל? זו לא שאלה רוחנית, זו שאלה פילוסופית-מדעית פתוחה (מה שמכונה "הבעיה הקשה של התודעה"), וגם פילוסופים מטריאליסטים מובהקים מודים שאין לה תשובה מספקת.
ויש עוד שאלה: כל פעם שמשהו לא היה ניתן למדידה, ההנחה הנוחה הייתה שהוא לא קיים, עד שהומצא הכלי שמדד אותו. חיידקים, שדות מגנטיים, גלי רדיו, כולם "לא היו קיימים" עד שהיה לנו מכשיר שמראה אותם. אז מאיפה הביטחון שאנחנו כבר בנקודת הסוף של מה שאפשר למדוד, ולא עומדים רגע לפני המיקרוסקופ הבא?
ואם כבר מדברים על הכלים: לתת למישהו אבחנה ואשפוז כשהוא מתאר חוויה שלא מתאימה למודל המקובל, זה ריפוי, או רק דרך נוחה להשתיק את מה שלא יודעים להסביר? יכול להיות ששתי האפשרויות נכונות בו זמנית, גם ריפוי וגם השתקה, תלוי במקרה הספציפי. השאלה האמיתית היא אם מי שקבע את האבחנה באמת בדק מה קורה אצל האדם הזה, או הניח מראש שזו מחלה כי זה מה שהמודל שלו מאפשר לו לחשוב.
יתרון: לגישה המטריאליסטית אין יתרונות, היא פשוט היאחזות במגדל קלפים שכל נשיפה קטנה מקריסה. לשיטה המדעית, לעומת זאת, יש יתרון ברור: גישה אחראית לחקר האמת. יש מוגבלות לכלי המדידה, אבל כשיש כלים טובים יותר, התשובות משתנות. לפחות יש עדכוני גרסה, גם אם הם איטיים.
חיסרון: האם "לא מדיד" ו"לא קיים" הם באמת אותו הדבר? ומדוע חוויה ישירה בתודעה הפכה כלל לא רלוונטית כדי להסיק מסקנה? האם בכלל אפשר למדוד את התודעה מתוכה? אם אי אפשר לציין היכן היא מתחילה והיכן נגמרת, אז איך אפשר למדוד אותה? ומה אם אדם חווה חוויה לגיטימית וקיבל בתגובה אבחנה ומחלקה סגורה? האם במקום לומר "אנחנו לא יודעים", המטריאליסטים בחרו בקפיצת אמונה? ואיך אפשר לקרוא לטענה שאי אפשר להוכיח מדעית, טענה רציונלית? קשה שלא לקרוא לה "דת המדע", כשהיא נאחזת בטענה מטאפיזית, אמונה שמתחזה למסקנה אמפירית.
18. יונג ופסיכולוגיה: הצל שבפנים
יונג לא התייחס לשדים כישויות חיצוניות ממשיות, אבל גם לא ביטל אותם כסתם דמיון. הוא החזיק עמדת ביניים: שדים הם חוויה נפשית אמיתית מאוד, שמופיעה בצורה דימויית.
אצלו "שדים" הם בעיקר דימויים של הלא-מודע האישי והקולקטיבי, קומפלקסים שמקבלים אופי עצמאי בחוויה, וארכיטיפים של הצל, הפחד, הכאוס, או דחפים לא מודעים. הוא תיאר מצבים שבהם אנשים חווים "קולות", "ישויות" או "כוחות" כאילו הם חיצוניים, וראה בכך מצב שבו חלקים מהנפש התנתקו מהמודעות המרכזית וקיבלו אוטונומיה יחסית.
בכתביו ובניתוחים הקליניים, יונג היה זהיר מאוד. לא "זה אמיתי מבחוץ", אבל גם לא "זה שטויות". ברמה הפסיכולוגית החוויה אמיתית לגמרי, גם אם המקור פנימי.
יונג ראה במיתולוגיות של שדים ובטקסי הגירוש שפה תרבותית שמארגנת חוויות נפשיות עמוקות. תרבויות "תפסו" תופעות נפשיות אמיתיות ותרגמו אותן לדמויות על-טבעיות. ובמובן הזה הן לא טעו, רק השתמשו בשפה אחרת.
עבודת הצל היא לא גירוש. היא אינטגרציה: להכיר גם בחלקים האפלים, לא לבטל אותם.
יתרון: משלבת בין רוחניות לפסיכולוגיה מודרנית, נותנת כלים מעשיים ומונעת פחד מיותר.
חיסרון: לעיתים מתעלמת מחוויות אמיתיות של אנשים שנתקלו בישויות שאינן מוסברות כ"פרויקציה" בלבד. זה יכול לגרום לאדם להרגיש שמגזלייטים אותו בלי כוונה.
19. ניו-אייג': תדר נמוך ואאורה
שילוב של כל העולמות: שדים הם ישויות בעלות תדר נמוך, "ישויות דביקות" או "ישויות טפיליות אנרגטיות". הם נמשכים לפחד, כעס, טראומה, התמכרויות, ו"חורים" באאורה שמופיעים כתוצאה מרגשות לא מעובדים.
הפרקטיקות: עבודת צללים, קריסטלים, שמנים, סאונד הילינג, חיבור למדריכים גבוהים. רבים רואים בשדים לא "רעים" בהכרח, אלא חלק טבעי במציאות קוטבית שמתקיימת בה נפרדות.
יתרון: גישה נגישה ולא מלווה בפחד. נותנת כלים עצמאיים שרובם אינם תלויים במומחה חיצוני. ההכרה בתדר כמשהו שניתן לשנות היא תרומה מהותית.
חיסרון: "שלח אהבה לכל הכיוונים" זו לא תמיד התשובה המעשית שעובדת, ולעיתים קרובות מדי זה מעקף רוחני, מאחר ורוב האנשים אינם מסוגלים לתדר אהבה ללא תנאי מול שד. מה שעשוי ליצור הכחשה שמונעת פנייה לכלים יעילים יותר.
20. IFS ו-Unattached Burdens: הגשר בין הגישות
מערכות המשפחה הפנימיות (IFS) היא שיטת טיפול שפותחה על ידי ד"ר ריצ'רד שוורץ. היא רואה את הנפש כמכלול של חלקים מפוצלים שמתנהגים כמו משפחה פנימית. הדגש החשוב: IFS היא עבודת צל (Shadow Work) מודרנית ומעמיקה. היא עובדת ישירות עם הצללים, אותם חלקים מודחקים, כואבים, כועסים, מופחדים, שאנו בדרך כלל דוחים.
עם הזמן, דרך עבודתו של בוב פאלקונר, מטפל IFS ותיק שכתב ספר משותף עם שוורץ (Many Minds, One Self, 2017), התרחבה הגישה. פאלקונר התמחה בתופעה של Unattached Burdens: "נטליים לא מחוברים", ישויות או אנרגיות חיצוניות שאינן חלק אמיתי מהמערכת הפנימית של האדם. אלה מקבילות בצורה מפתיעה לתיאורים שמאניים, רק עם מיתוג מחדש פחות מעורר אימה.
ב-2023 פרסם פאלקונר את "The Others Within Us" שבו הוא מדבר על "המוח הנקבובי": התודעה הפרטנית היא בעלת גבולות חדירים, פתוחה להשפעות רגשיות ואנרגטיות מהסביבה. שוורץ תמך בגישה זו, למרות שנים שבהן IFS נלחמה על תדמית סמכותית ורצינית בעולם הפסיכותרפיה.
ב-IFS, ה-Unattached Burdens מובחנים מחלקים פנימיים בדרך פשוטה: כשמנסים למצוא את הכוונה המגנה של הישות, היא פשוט לא נמצאת שם. החלק הפנימי הכי קיצוני תמיד נושא כוונה חיובית מאחוריו. ה-UB אומר "אני רוצה להזיק" ובס. כשמשתמשים בפרוטוקול IFS ושואלים "האם אתה חלק?", הישות עונה: "לא."
ריצ'רד ופאלקונר טוענים שמשום מה ה-UBs נאלצים לומר את האמת ומתקשים מאד לשקר, כך שאם מאלצים אותם לענות על השאלות הקשות הם בסופו של דבר אומרים את האמת. זה כמובן מבוסס על החוויות האישיות שלהם כמטפלים מנוסים. אך אני באופן אישי קצת מתקשה להבין למה שיהיה להם קשה לשקר, הרי ראינו כבר בעבר שאפילו ישויות ממימדים "גבוהים", בעלות כוונה חיובית לאנושות יכולות לשקר. בכלל העניין של אמת כעניין חשוב הוא בעיקר מאד אנושי.
יתרון: IFS יוצרת גשר חזק בין פסיכולוגיה מודרנית לבין עבודה רוחנית, בצורה בטוחה ומעשית.
חיסרון: הגישה עדיין שנויה במחלוקת בתוך קהילת IFS, ודורשת מיומנות גבוהה מהמטפל.
21. הגישה שלי: אחריות אישית כהגנה הטובה ביותר
שדים קיימים, אבל הם אינם "רוע מוחלט" חיצוני כמו בתפיסה הדתית הקלאסית. שד הוא בעיקרו תבנית מחשבה (thought form) שנוצרה מתוך רטט של חוסר, נפרדות ופחד. היא נוצרת כשאדם, או קולקטיב, מתמקד זמן רב בצורה שלילית, עד שהיא הופכת לישות עצמאית עם "זהות" משלה.
מאחר והאדם הוא בורא מציאות, כוח המיקוד שלו מסוגל ליצור תבניות מחשבה שבמידה ומספיק אנרגיה מרוכזת בהן, במודע או שלא במודע, יכולות להפוך לישות עצמאית.
מכיוון שהם מנותקים ממקור האנרגיה הקוסמית, הם אינם יכולים לינוק ממנה ישירות. ולכן הם ניזונים מישויות אחרות, כטפילים. הם "ניזונים" מאנרגיית החוסר ומתחברים דרך "התאמה ויברציונית" לאדם, כתוצאה מעקרון המראה. כמו כל ישות בבריאה, גם הם חלק מהמקור, אבל שדים תופסים את עצמם כנפרדים לחלוטין מהיקום ומכל מה שקיים בו. הרי זו התכלית של המחשבות שמהן הם נוצרו, מחשבות של חוסר אונים טהור, שיכול להתקיים רק מתוך תפיסת נפרדות, שבה היקום הוא לא אני ולכן אני אסיר בו. הם נמצאים בקצה הנגדי של הטווח מאהבה: בתדר של בידוד, פחד וחוסר אונים. ומתוך חוויית הנפרדות הזאת, הם מנהלים משחקי מלחמה עם הסביבה, מבלי להרגיש בנזק שהם גורמים. (באופן מקביל לחלוטין לניתוק רגשי אנושי)
שדים הם רק סוג אחד של ישויות שליליות חיצוניות שיכולות להיצמד או להשפיע. שד לא יכול לשלול בחירה חופשית. הוא מגביר דינמיקה שכבר קיימת באדם, לא יוצר אותה מאפס. לכן גירוש ללא שינוי הדינמיקה הפנימית לא מחזיק לאורך זמן: אם התנאי הפנימי שיצר את ה"חוזה" נשאר, שד אחד יוחלף בשד אחר. ולבסוף, אין באמת סיבה לפחד או לתת סמכות לשליטה שלילית של שדים.
יש שחושבים שחוסר אמונה או מתן תוקף לישויות שליליות מונע מגע איתם. זה לא נכון יותר מכך שחוסר אמונה בסרטן מונע אותו. אבל זו צורת מחשבה קלאסית בקהילה הרוחנית שמושפעת מחוק המשיכה וספרים כמו הסוד: הרעיון שמה שאתה לא מתמקד בו לא נמשך אליך זו הפשטה גסה ומעוותת של עקרון המראה.
כלל הברזל הוא פשוט, אחריות אישית: אל תתנהג כמו שד אם אתה לא רוצה למשוך שדים.
היצמדות שדים היא תופעה הרבה יותר נפוצה מאשר שאנשים נוטים לחשוב, והיא לאו דווקא חייבת להיות מלווה בכל התופעות הדרמטיות שמתוארות באיזוטריה. לרוב האנשים יש לפחות "חוזה שדים" אחד פעיל, ברמה תת-מודעת. הפעולה פשוטה: השד מסייע לאדם לספק צורך שהוא חש חסר אונים לספק ישירות, ובתמורה ניזון ממנו אנרגטית. הפגיעות הגדולה ביותר לשדים היא הצרכים הנואשים ביותר שלנו. הפתרון האולטימטיבי הוא עבודת צל עמוקה, התמודדות עם כאב, שחרור התנגדויות, והעלאת התדר האישי דרך מענה על הצרכים הלא נענים. ובעיקר, עבודה ישירה על תחושת חוסר האונים, זו שלרוב גורמת לנו להיות בהתאמה תדרית לישויות שליליות מלכתחילה.
יתרון: הגישה מעצימה וממוקדת באחריות אישית. היא הופכת את "השד" ממשהו מפחיד שצריך לגרש למשהו שניתן להבין, לשלב ולשחרר דרכו צמיחה. מתאימה מאוד לאנשים שמחפשים שילוב בין פסיכולוגיה רוחנית לריפוי עצמי.
חיסרון פוטנציאלי: הגישה עלולה להיתפס כהאשמה עצמית, במידה ומפספסים את החמלה וההבנה שגם לאחריות האנושית יש מכסה המשתנה מאדם, מצבו ונסיבות חייו. וכמו כל שאר התופעות השליליות הקורות לנו בקהילה הרוחנית, אנשים רבים נוהגים להאשים את "הקורבן" בכך שהוא בהתאמה תדרית לתופעה שלילית, באופן שיפוטי.
חשוב לזכור: לכל שד יש תכונות חיוביות. אם נלחם בשדים, נמצא את עצמנו הופכים דומים להם. ובשלב מסוים, הם אלו שצריכים לפחד מאיתנו...
הפתרון? אינטגרציה במקום דמוניזציה.
הדבר החזק ביותר שאפשר לעשות מול שד הוא לא לגרש אותו, אלא לזכך את החלקים הנמוכים ביותר בנפש שלנו.