כשאני מסתכל על כל הגישות האלה יחד, אני לא רואה מחלוקת אמיתית על השאלה האם קיים משהו. אני רואה אנשים שמנסים להסביר את אותה חוויה בשפות שונות, עם כלים שונים, מתוך תרבויות שונות. לכל אחת מהן יש תרומה. לכל אחת מהן יש גם נקודות עיוורון.
ריכזתי כאן את הגישות המשמעותיות ביותר, מה שחזק בכל אחת מהן, מה שחלש, ובסוף, מה שאני חושב שבאמת קורה כאן.
1. מסופוטמיה הקדומה: הגישה שהשפיעה על הכול
בין כ-4,000 ל-500 לפנה"ס, הציוויליזציות הסומריות, האכדיות והבבליות בנו מערכת מפותחת מאוד של הבנת ישויות שליליות. השדים היו חלק מרכזי מהמציאות, לא איזו אמונה שולית. הם נתפסו ככוחות של כאוס, מחלה ומזל רע שפועלים לצד אלים ורוחות מתים.
השמות עצמם כבר מספרים סיפור: למשתו, שדה שפגעה ביולדות ובתינוקות. פזוזו, שד עם כוחות כפולים שהיה גם מגן. אוטוקו, גלו ועוד ישויות שגרמו למחלות ולשגעון. ההתמודדות הייתה בידי האשיפו, כהן מקצועי שהיה גם רופא וגם קוסם. הוא השתמש בלחשים, בטקסים, בפסלונים שאליהם "העבירו" את השד, בצמחים וטיהורים.
הדגש המרכזי: לדעת את שמו של השד. לדעת את השם, פירושו לשלוט.
יתרון: גישה מעשית ומפורטת מאוד עם מערכת טקסים עשירה שהשפיעה על תרבויות מאוחרות, כולל חלקים ביהדות הקדומה.
חיסרון: עולם מלא חרדה מתמדת מפני כוחות על-טבעיים, עם תלות גבוהה בכהנים ובטקסים.
2. השמאניזם העולמי: מגע ישיר עם הבלתי נראה
חשוב לזכור שמדובר באוסף של מסורות שונות, לא בגישה אחידה. אבל יש הסכמה גורפת על קיומם של שדים. הסיבה פשוטה: תרגול שמאני חושף אנשים לישויות, לפעמים גם לשדים באופן ספציפי. מספיק שנחשפת לישות פעם אחת בחייך, כבר האמונה שקיים סוג אחר של ישויות הופכת הרבה פחות הזויה.
בהרבה גישות שמאניות, שדים הם ישויות שמעין "נדבקות" לשדה האנרגטי של האדם, בדומה למדריכים רוחניים אבל עם ניראות הפוכה. ההתמודדות היא דרך פרקטיקות מגוונות לגירוש, שמשתנות לפי כל מסורת.
יתרון: מתן תוקף ואישור לחוויה הישירה של האדם ללא שלילת חוויות שאחרים היו מפרשים כהזיה בלבד. נתינת כוח והעצמה במקום חוסר אונים.
חיסרון: מגוון רב של גישות שונות, לא ממש גישה אחידה, אלא משתנה על פי מסורת, שבט ומיקום גיאוגרפי. קל ליפול לפרקטיקות שליליות כמו טקסי לימפיה במקסיקו ובאמריקה הלטינית בהם מעבירים תרנגולת על הגוף כדי לאסוף פחד, מחלה או "עין רעה".
3. שמאניזם אפריקאי: הקהילה כהגנה
אצל הזולו, היורובה, השונה ועמים נוספים, האמונה בישויות שליליות היא עמוקה ומפורטת: טוקולוש, רוחות רעות, מכשפות ומתים לא שקטים. הם נתפסים ככוחות חיצוניים שגורמים למחלות, מזל רע, החזקה והפרעות נפשיות.
הסנגומה והבאבאלאו עובדים עם אבחון דרך עצמות, עם צמחים, טקסי גירוש, הקרבות והתקשרות לאבות. הדגש הוא על הקהילה ועל קשר עם האבות כהגנה הטובה ביותר, לא רק על גירוש נקודתי.
יתרון: פרקטי, קהילתי וממוקד תוצאות.
חיסרון: לעיתים כולל אלמנטים של פחד ורדיפת מכשפות שיכולים ליצור דינמיקות הרסניות בתוך הקהילה.
4. הינדואיזם: קוטביות קוסמית
בהינדואיזם אין "שדים" במובן הדתות האברהמיות, כלומר ישויות רעות מוחלטות שמתנגדות לאל אחד. במקום זה, מדובר בחלק ממערכת קוסמית רחבה שקשורה לקארמה ולגלגול נשמות.
האסורות הם כוחות עצמתיים שמייצגים תאווה, כעס, גאווה וכוחנות. הרקשסות הם ישויות מעוותות עם יכולות שינוי צורה. ויש גם ישויות טבע כמו יקשות שיכולות להיות הן מיטיבות והן מזיקות, תלוי בהקשר. ההתמודדות היא דרך מנטרות, יג'נות ופולחן, אבל גם דרך חיים על פי הדהרמה.
יתרון: הראייה הקוסמית הרחבה מאפשרת להתמודד עם כוחות שליליים בלי פחד, כי הם חלק מהמשחק הגדול יותר.
חיסרון: העומק הפילוסופי יכול להפוך לפאסיביות. "זה חלק מהמבניות של המציאות" יכול להוביל להשלמה עם סבל שניתן לשנות.
5. טאואיזם ופולקלור סיני: הרמוניה כהגנה
הגוּאי הסיניים הם רוחות ושדים שאינם נחשבים "רוע מוחלט" אלא תוצאה של חוסר הרמוניה בין אדם, שמיים ואדמה. ההתמודדות היא דרך פנג שואי, מנטרות, טליסמנים ותרגולי צ'י גונג, כלומר שמירה על זרימת הצ'י ועל הסדר הפנימי.
יתרון: גישה פרקטית שמדגישה מניעה וחיים הוליסטיים במקום מלחמה מתמדת.
חיסרון: פחות ממוקדת ב"גירוש דרמטי" ויותר באורח חיים ארוך טווח, מה שיכול להיות מאתגר כשצריך פתרון מהיר.
6. בודהיזם: הכאוס שבפנים
בבודהיזם אין שדים במובן האברהמי. יש כוחות שליליים בתוך ששת התחומים של הקיום. מארה, "המפתה", הוא הייצוג הארכיטיפי לחסמים הפנימיים: תאווה, פחד, אגו, אי-ידיעה שמונעים הארה. הוא מתכתב בצורה מעניינת מאוד עם מושג היצר הרע היהודי.
הדגש הוא שישויות שליליות כפופות לחוק הקארמה וניתנות להמרה דרך מדיטציה ותרגול רוחני.
יתרון: גישה עמוקה שרואה בשדים תוצאה של תודעה לא מוארת, לא כוחות רוע אבסולוטיים.
חיסרון: "זה הקארמה שלי" יכול להפוך לפאטליזם שגורם לאדם להשלים עם סבל מיותר. האשמה עצמית מסוג "בטח עשיתי משהו רע בגלגול קודם" יכולה להאכיל אשמה הרסנית במקום לתמוך.
7. יהדות: ישויות בתוך תוכנית אלוהית
ביהדות קיימת הכרה ברורה בשדים, "שד", "מזיק", "רוח רעה", לילית, אבל הם אינם עצמאיים לחלוטין. הם נבראו על ידי האל, או נפלו ממעמד גבוה, ומשרתים מטרה בתוך התוכנית האלוהית. הקבלה, בעיקר האר"י ולימודי חסידות, רואה בהם כוחות שיש "לתקן" או לגרש דרך תפילות, קמעות וניקוי שמות קדושים.
יתרון: מסורת מגובשת של אלפי שנים עם כלים מעשיים: תפילה, שמות קדושים, תקיעות שופר, ולעיתים דיבור ישיר עם הישות דרך רבנים או מקובלים. הדגש הוא על תיקון, לא גירוש.
חיסרון: הכלים זמינים בעיקר דרך מומחים מעטים. רוב הכלים שהיהדות מציעה הם בעצם כלי שיעתוק עם תדרים גבוהים, בעוד שהסיבה להתאמה האנרגטית עם ישות שלילית היא תדרים שליליים, כלומר הכלים עשויים לפספס את השורש. רובם רלוונטים לטווח קצר.
8. נצרות: נרטיב של גירוש
בנצרות, שדים הם מלאכים שנפלו עם לוציפר. הנצרות פעילה מאוד בנרטיב הגירוש (exorcism), והכנסייה הקתולית מקיימת טקסים רשמיים לפי ה-Rituale Romanum. יש דגש חזק על ישו כמי שמנצח את השדים.
הטקס הסטנדרטי כולל תפילות וקריאה בשם ישו, קריאת קטעים מהברית החדשה, שימוש במים קדושים, ולעיתים פקודות ישירות לישות לעזוב. בכנסייה הקתולית המודרנית, נהוג לבדוק קודם אם יש הסבר רפואי או פסיכולוגי לפני שמאשרים גירוש רשמי. קיימת גם גרסת לייט: תפילות שחרור (Deliverance) שהן פרקטיקה שגרתית יותר.
בניגוד למה שהתרבות הפופולרית מציגה, ברוב המקרים המתועדים הטקס הרבה יותר שקט ומובנה מאשר הצעקות והעוויתות הדרמטיות.
יתרון: אין ממש יתרון, יותר כשלון.
חיסרון: הניסיון לנצח את השדים בעזרת אמונה מצביע על פחד עמוק של אנשים השבויים בתפיסת מציאות דואלית. כל עוד יש מנצח, יהיה מפסיד, ומלחמה עם השדים יכולה להוביל רק לתוצאות שליליות. הפחד מהשד בתרבות הנוצרית הפופולרית גובר על הכלים שהנצרות מספקת. נרטיב האשמה (ייתכן שחטאת ולכן השד הגיע) יכול לגרום נזק נפשי נוסף.
9. איסלאם: ג'ינים ובחירה חופשית
באיסלאם קיימים ג'ינים שכוללים גם שדים ושייטאנים. הם יצורים חופשיים לבחור בין טוב לרע, חלקם מוסלמים וחלקם לא. השייטאן (איבליס) הוא האויב המרכזי, והקוראן מלא באזהרות מפני לחישותיו.
הגישות הדתיות האברהמיות בכלל נוטות לנקודת מבט דואליסטית. שד שייך לטוב או לרע, ראייה דיכוטומית של שחור ולבן, ללא גוונים של אפור באמצע.
יתרון: ההבנה שלישות יש בחירה חופשית, מכאן ניתן להסיק שפוטנציאלית הג'ינים יכולים גם לבחור בשינוי ולקבל תפקיד חדש בבריאה.
חיסרון: גישות כאלה יוצרות פחד ותחושת חוסר אונים בקרב העוקבים אחריהן.
10. קבלה: ניצוצות בתוך הקליפות
בקבלה הלוריאנית, ובחסידות בעקבותיה, לשדים ולישויות שליליות יש מקום מרכזי ומפותח, אבל הם נתפסים כחלק אינטגרלי ממבנה הבריאה ולא כ"רוע מוחלט" עצמאי.
השדים והמזיקים הם בעיקרם קליפות: מעטפות חיצוניות שמקיפות את הקדושה ונוצרו כתוצאה משבירת הכלים בעולם התוהו. הן סופגות "ניצוצות קדושה" שנפלו לשם ומתקיימות בעזרת האור האלוקי כמו כלל הבריאות. חלקם נוצרו כתוצאה מחטאים וחוסר תיקון. הם אינם "מלאכים שנפלו" כמו בנצרות, אלא כוחות של דינים.
בחסידות, ובעיקר בחב"ד, הדגש עובר יותר לפן הפסיכולוגי-רוחני: שדים מייצגים כוחות נפשיים שליליים, יצר הרע, גאווה, דיכאון, והתיקון הוא בעבודת הנפש ובהתקשרות לאלוקות.
יתרון: גישה עמוקה שמשלבת ראייה מטאפיזית (ישויות אמיתיות) עם עבודה פנימית. נותנת כלים מעשיים לתיקון במקום רק גירוש. רואה בשדים חלק מתהליך קוסמי של תיקון עולם.
חיסרון: מורכבות גבוהה מאוד. לימוד קבלה ללא הדרכה נכונה עלול להוביל להיקשרות לקליפות במקום לקדושה, לפחד מיותר, ולשימוש לא נכון בשמות קדושים.
11. אוקולטיזם ומגיה: לעבוד איתם
במסורות כמו הקבלה המעשית, תורתו של אליסטר קראולי, מסדר השחר המוזהב וויקה, שדים נתפסים כישויות אמיתיות שניתן לעבוד איתן, לכרות איתן ברית, או להשתמש בהן.
הטקסט שמסכם הכי טוב את הגישה האוקולטית לשדים הוא ה-Lesser Key of Solomon, ספר שנאסף בין המאות ה-17 וה-18 באירופה על בסיס מסורות מאגיות קודמות. החלק הראשון והמפורסם שלו, "גואטיה", מפרט 72 ישויות. לא רשימה יבשה, אלא תיאורים מפורטים: לכל ישות יש שם, סמל ייחודי, תכונות, ו"יכולות" לפי המסורת. עפ"י הספר, דרך טקסים מוגדרים ניתן לזמן את הישויות הללו ולהיעזר בהן לצרכי ידע, השפעה, או כוח.
זה לא טקסט יהודי קלאסי, למרות שהוא משתמש בשם של שלמה המלך. זה שילוב מאוחר של מיסטיקה נוצרית, קבלה נוצרית, ומאגיה הרמטית אירופית.
במסורת האוקולטית שלמה נחשב למאסטר שמתמצה היטב בעולמות הרוח
שלמה מתואר כבעל יכולת רוחנית יוצאת דופן.
בתלמוד כבר יש יחס שכנראה עליו האוקולטיזם התבססה:
בהמשך הסיפור מתואר איך שלמה מבקש להביא את אשמדאי כדי להשלים את בניית המקדש, ואיך יש לו שליטה מסוימת על שדים דרך חפץ/חותם.
גם במדרש מיוחסת לו ידיעה על שדים ורוחות.
האם הקישור של הידע האוקולטי לשלמה אכן אמיתי או שהוא מיתוס? אנערף. גם הבונים החופשיים אמרו ששלמה המלך היה הבונה החופשי הראשון ותראו לי מלך אחד בהיסטוריה שלא קישר את עצמו לשושלת דוד.
הדגש במסורת הוא על הגנה עצמית קפדנית, כי השדים עלולים להפוך את היחסים ולהשתלט. רבים שמספרים על הצלחות בגישה הזו, מספרים גם לאחר זמן מה שהמחיר היה גדול מדי והדרך חזרה אינה פשוטה.
יתרון: נותנת כוח אישי וידע מעשי.
חיסרון: סיכון גבוה מאוד. אנשים רבים מדווחים על בעיות נפשיות, אנרגטיות ואף פיזיות אחרי עבודה לא זהירה.
12. מטריאליזם: שדים לא קיימים
כמובן שהגישה הזו שוללת את קיומם לחלוטין. שדים הם אשליה, הזייה, או ביטוי של מחלת נפש לכל היותר. דרך ההתמודדות: פסיכיאטריה ו/או אשפוז.
יתרון: שזו "דת" שממשיכה לשנות את עצמה ולהגיע למסקנות חדשות. לאט, אבל לפחות יש תקווה.
חיסרון: המדע נשען אך ורק על מה שמדיד וניתן לצפייה בעזרת הכלים הזמינים לנו. זו מגבלה אמיתית, לא ביטוי של שלמות. מה שלא ניתן למדוד עדיין אינו בהכרח לא קיים.
13. יונג ופסיכולוגיה: הצל שבפנים
יונג לא התייחס לשדים כישויות חיצוניות ממשיות, אבל גם לא ביטל אותם כסתם דמיון. הוא החזיק עמדת ביניים: שדים הם חוויה נפשית אמיתית מאוד, שמופיעה בצורה דימויית.
אצלו "שדים" הם בעיקר דימויים של הלא-מודע האישי והקולקטיבי, קומפלקסים שמקבלים אופי עצמאי בחוויה, וארכיטיפים של הצל, הפחד, הכאוס, או דחפים לא מודעים. הוא תיאר מצבים שבהם אנשים חווים "קולות", "ישויות" או "כוחות" כאילו הם חיצוניים, וראה בכך מצב שבו חלקים מהנפש התנתקו מהמודעות המרכזית וקיבלו אוטונומיה יחסית.
בכתביו ובניתוחים הקליניים, יונג היה זהיר מאוד. לא "זה אמיתי מבחוץ", אבל גם לא "זה שטויות". ברמה הפסיכולוגית החוויה אמיתית לגמרי, גם אם המקור פנימי.
יונג ראה במיתולוגיות של שדים ובטקסי הגירוש שפה תרבותית שמארגנת חוויות נפשיות עמוקות. תרבויות "תפסו" תופעות נפשיות אמיתיות ותרגמו אותן לדמויות על-טבעיות. ובמובן הזה הן לא טעו, רק השתמשו בשפה אחרת.
עבודת הצל היא לא גירוש. היא אינטגרציה: להכיר גם בחלקים האפלים, לא לבטל אותם.
יתרון: משלבת בין רוחניות לפסיכולוגיה מודרנית, נותנת כלים מעשיים ומונעת פחד מיותר.
חיסרון: לעיתים מתעלמת מחוויות אמיתיות של אנשים שנתקלו בישויות שאינן מוסברות כ"פרויקציה" בלבד. זה יכול לגרום לאדם להרגיש שמגזלייטים אותו בלי כוונה.
14. ניו-אייג': תדר נמוך ואאורה
שילוב של כל העולמות: שדים הם ישויות בעלות תדר נמוך, "ישויות דביקות" או "ישויות טפיליות אנרגטיות". הם נמשכים לפחד, כעס, טראומה, התמכרויות, ו"חורים" באאורה שמופיעים כתוצאה מרגשות לא מעובדים.
הפרקטיקות: עבודת צללים, קריסטלים, שמנים, סאונד הילינג, חיבור למדריכים גבוהים. רבים רואים בשדים לא "רעים" בהכרח, אלא חלק טבעי במציאות קוטבית שמתקיימת בה נפרדות.
יתרון: גישה נגישה ולא מלווה בפחד. נותנת כלים עצמאיים שרובם אינם תלויים במומחה חיצוני. ההכרה בתדר כמשהו שניתן לשנות היא תרומה מהותית.
חיסרון: "שלח אהבה לכל הכיוונים" זו לא תמיד התשובה המעשית שעובדת, ולעיתים קרובות מדי זה מעקף רוחני, מאחר ורוב האנשים אינם מסוגלים לתדר אהבה ללא תנאי מול שד. מה שעשוי ליצור הכחשה שמונעת פנייה לכלים יעילים יותר.
15. IFS ו-Unattached Burdens: הגשר בין הגישות
מערכות המשפחה הפנימיות (IFS) היא שיטת טיפול שפותחה על ידי ד"ר ריצ'רד שוורץ. היא רואה את הנפש כמכלול של חלקים מפוצלים שמתנהגים כמו משפחה פנימית. הדגש החשוב: IFS היא עבודת צל (Shadow Work) קלאסית ומעמיקה. היא עובדת ישירות עם הצללים, אותם חלקים מודחקים, כואבים, כועסים, מופחדים, שאנו בדרך כלל דוחים.
עם הזמן, דרך עבודתו של בוב פאלקונר, מטפל IFS ותיק שכתב ספר משותף עם שוורץ (Many Minds, One Self, 2017), התרחבה הגישה. פאלקונר התמחה בתופעה של Unattached Burdens: "נטליים לא מחוברים", ישויות או אנרגיות חיצוניות שאינן חלק אמיתי מהמערכת הפנימית של האדם. אלה מקבילות בצורה מפתיעה לתיאורים שמאניים, רק עם מיתוג מחדש פחות מעורר אימה.
ב-2023 פרסם פאלקונר את "The Others Within Us" שבו הוא מדבר על "המוח הנקבובי": התודעה הפרטנית היא בעלת גבולות חדירים, פתוחה להשפעות רגשיות ואנרגטיות מהסביבה. שוורץ תמך בגישה זו, למרות שנים שבהן IFS נלחמה על תדמית סמכותית ורצינית בעולם הפסיכותרפיה.
ב-IFS, ה-Unattached Burdens מובחנים מחלקים פנימיים בדרך פשוטה: כשמנסים למצוא את הכוונה המגנה של הישות, היא פשוט אין. החלק הפנימי הכי קיצוני תמיד נושא כוונה חיובית מאחוריו. ה-UB אומר "אני רוצה להזיק" ובס. כשמשתמשים בפרוטוקול IFS ושואלים "האם אתה חלק?", הישות עונה: "לא."
יתרון: IFS יוצרת גשר חזק בין פסיכולוגיה מודרנית לבין עבודה רוחנית, בצורה בטוחה ומעשית.
חיסרון: הגישה עדיין שנויה במחלוקת בתוך קהילת IFS, ודורשת מיומנות גבוהה מהמטפל.
16. הגישה שלי: אחריות אישית כהגנה הטובה ביותר
שדים קיימים, אבל הם אינם "רוע מוחלט" חיצוני כמו בתפיסה הדתית הקלאסית. שד הוא בעיקרו תבנית מחשבה (thought form) שנוצרה מתוך רטט של חוסר, נפרדות ופחד. היא נוצרת כשאדם, או קולקטיב, מתמקד זמן רב בצורה שלילית, עד שהיא הופכת לישות עצמאית עם "זהות" משלה.
מאחר והאדם הוא בורא מציאות, כוח המיקוד שלו מסוגל ליצור תבניות מחשבה שבמידה ומספיק אנרגיה מרוכזת בהן, במודע או שלא במודע, יכולות להפוך לישות עצמאית.
מכיוון שהם מנותקים ממקור האנרגיה הקוסמית, הם אינם יכולים לינוק ממנה ישירות. ולכן הם ניזונים מישויות אחרות, כטפילים. הם "ניזונים" מאנרגיית החוסר ומתחברים דרך "התאמה ויברציונית" לאדם, כתוצאה מעקרון המראה. כמו כל ישות בבריאה, גם הם חלק מהמקור, אבל שדים תופסים את עצמם כנפרדים לחלוטין מהיקום ומכל מה שקיים בו. הרי זו התכלית של המחשבות שמהן הם נוצרו, מחשבות של חוסר אונים טהור, שיכול להתקיים רק מתוך תפיסת נפרדות, שבה היקום הוא לא אני ולכן אני אסיר בו. הם נמצאים בקצה הנגדי של הטווח מאהבה: בתדר של בידוד, פחד וחוסר אונים. ומתוך חוויית הנפרדות הזאת, הם מנהלים משחקי מלחמה עם הסביבה, מבלי להרגיש בנזק שהם גורמים. (באופן מקביל לחלוטין לניתוק רגשי אנושי)
שדים הם רק סוג אחד של ישויות שליליות חיצוניות שיכולות להיצמד או להשפיע. שד לא יכול לשלול בחירה חופשית. הוא מגביר דינמיקה שכבר קיימת באדם, לא יוצר אותה מאפס. לכן גירוש ללא שינוי הדינמיקה הפנימית לא מחזיק לאורך זמן: אם התנאי הפנימי שיצר את ה"חוזה" נשאר, שד אחד יוחלף בשד אחר. ולבסוף, אין באמת סיבה לפחד או לתת סמכות לשליטה שלילית של שדים, כאשר מבינים את עקרון המראה לעומק.
כלל הברזל הוא פשוט, אחריות אישית: אל תתנהג כמו שד אם אתה לא רוצה למשוך שדים.
היצמדות שדים היא תופעה הרבה יותר נפוצה מאשר שאנשים נוטים לחשוב, והיא לאו דווקא חייבת להיות מלווה בכל התופעות הדרמטיות שמתוארות באיזוטריה. לרוב האנשים יש לפחות "חוזה שדים" אחד פעיל, ברמה תת-מודעת. הפעולה פשוטה: השד מסייע לאדם לספק צורך שהוא חש חסר אונים לספק ישירות, ובתמורה ניזון ממנו אנרגטית. הפגיעות הגדולה ביותר לשדים היא הצרכים הנואשים ביותר שלנו. הפתרון האולטימטיבי הוא עבודת צל עמוקה, התמודדות עם כאב, שחרור התנגדויות, והעלאת התדר האישי דרך מענה על הצרכים הלא נענים. ובעיקר, עבודה ישירה על תחושת חוסר האונים, זו שלרוב גורמת לנו להיות בהתאמה תדרית לישויות שליליות מלכתחילה.
יתרון: הגישה מעצימה וממוקדת באחריות אישית. היא הופכת את "השד" ממשהו מפחיד שצריך לגרש למשהו שניתן להבין, לשלב ולשחרר דרכו צמיחה. מתאימה מאוד לאנשים שמחפשים שילוב בין פסיכולוגיה רוחנית לריפוי עצמי.
חיסרון פוטנציאלי: הגישה עלולה להיתפס כהאשמה עצמית, במידה ומפספסים את החמלה וההבנה שגם לאחריות האנושית יש מכסה המשתנה מאדם, מצבו ונסיבות חייו. וכמו כל שאר התופעות השליליות הקורות לנו בקהילה הרוחנית, אנשים רבים נוהגים להאשים את "הקורבן" בכך שהוא בהתאמה תדרית לתופעה שלילית, באופן שיפוטי.
חשוב לזכור: לכל שד יש תכונות חיוביות. אם נלחם בשדים, נמצא את עצמנו הופכים דומים להם. ובשלב מסוים, הם אלו שצריכים לפחד מאיתנו...
הפתרון? אינטגרציה במקום דמוניזציה.
הדבר החזק ביותר שאפשר לעשות מול שד הוא לא לגרש אותו, אלא לזכך את החלקים הנמוכים ביותר בנפש שלנו.