עוד מעט ליל הסדר. זו תזכורת חשובה לבער חמץ מן התודעה. לעשות סדר בפנים. צללים מודחקים, אמונות מגבילות, גאוות יתר.
אמונות מגבילות וגאוות יתר, שני דברים שמפריעים לענווה אמיתית להתקיים. ענווה היא לא הקטנה של העצמי, אלא ראייה שלו כמו שהוא. לא גדול ממה שהוא ולא קטן ממה שהוא.
כמו שאנו בודקים כל פינה בבית כדי למצוא פירור חמץ, כך אנו עושים עבודה פנימית, צוללים פנימה לבדוק כל פינה מודחקת, כל חלק שמבקש הכרה. ובסוף מבערים. לא בכעס, אלא בשחרור.
לקראת ליל הסדר יש שבועות של הכנה, לא מחכים לרגע האחרון. גם העבודה עם הצללים דורשת כוונה, התבוננות, כנות. תהליך מודע, ארוך, ולא רגע של מוטיבציה.
ביעור חמץ הוא טקס סמלי של ניקוי פנימי, של עבודת צללים, של חופש מתודעה שמכבידה.
הבוקר הגיע אליי מראה עוצמתית. אחותי שלחה לי כתבה מזעזעת על ילדות שעברו התעללות מינית, אונס, התעללות תודעתית, נפשית, גופנית וכל מה שתרצו שכתוב בספר. מצד אחד הזדעזעתי. אבל להגיד לכם שהייתי מופתע? לא ממש.
אני מכיר את התופעות האלו קודם כל בתוך התודעה של עצמי. צללתי לעומק התודעה שלי וראיתי את הצללים הכי חשוכים שיש. דברים שלא נעים לתאר. בו בזמן, לצערי, גם אם לא נתאר ולא נספר, זה לא מעלים את הצללים האלה מהצל הקולקטיבי.
אנחנו נמצאים בזמנים מיוחדים, זמנים שבהם הצללים חוגגים באור היום. הם כבר לא נמצאים בארון, הם לא יכולים להסתתר יותר. זה לא שייך רק לכתות. זה שייך לכולנו.
האשמה של המראה לא גורמת לניקוי המראה. המראה תשאר, תמשיך לשקף. כשאנחנו נהיה מוכנים ובשלים, רק אז נוכל לנקות אותה.
איור: טליה דריגס