כדי להבין את ההיסטוריה של עבודת הצל צריך להתחיל מהשאלה מאיפה הגיע המונח "צל" בכלל. הצל הוא מושג של יונג, ולכן הדרך לתרגול שמוכר היום עוברת קודם בכתבים שלו: מתי הופיעה המילה, מה הוא התכוון בה, ואיך הפכה משם לביטוי "עבודת צל". עברתי על הכתבים כדי לעקוב אחרי המילה מההתחלה. כך זה נראה לפי הסדר.
הלא-מודע לפני הצל
הצל נשען על מושג שקדם לו, הלא-מודע, והמושג הזה כבר היה בן עשרות שנים כשפרויד כתב עליו. ב-1846 קרל גוסטב קארוס כתב ב-Psyche ("נפש") שהמפתח להבנת חיי הנפש המודעים נמצא בתחום הלא-מודע, וב-1869 אדוארד פון הרטמן פרסם ספר שלם עליו, Philosophie des Unbewussten (באנגלית Philosophy of the Unconscious).
פרויד, רופא, הפך את המושג לכלי לטיפול במטופלים, בספר פירוש החלומות (באנגלית The Interpretation of Dreams), שיצא בנובמבר 1899. יונג מתאר זאת כך: הרעיון הפילוסופי של קארוס ופון הרטמן נשכח כשהמדע של המאה ה-19 נתן משקל רק לחומר ולמה שאפשר למדוד, והוא חזר בהדרגה אל המדע דרך "הפסיכולוגיה הרפואית", כלומר הפסיכולוגיה שפיתחו רופאים כדי להבין ולטפל במטופלים שלהם. אצל פרויד, כתב יונג, הלא-מודע הוא מקום המפגש של תכנים שנשכחו או הודחקו, ולכן הוא אישי לחלוטין. יונג הוסיף מתחתיו שכבה עמוקה יותר שעברה בירושה, הלא-מודע הקולקטיבי, והשכבה האישית הפכה אצלו לשכבה שטחית יחסית. ההגדרה של הצל אצל יונג כוללת את התכנים של השכבה הזאת.
הצל לפני שהיה מושג
ב-1912 יונג פרסם את הספר Wandlungen und Symbole der Libido ("תמורות וסמלים של הליבידו"), שבאנגלית נקרא Psychology of the Unconscious ("פסיכולוגיה של הלא-מודע"), ובמהדורה מאוחרת Symbols of Transformation ("סמלי התמורה"). אין לבלבל בינו לבין המאמר On the Psychology of the Unconscious ("על הפסיכולוגיה של הלא-מודע") מ-1917, החלק הראשון של Two Essays on Analytical Psychology ("שני מאמרים בפסיכולוגיה אנליטית"). זה טקסט אחר שיוזכר בהמשך. הצל מופיע בו פעמים רבות, וכל פעם כחלק משפה של שירה ושל מיתוס. אלה צלליהם של המתים בשאול, שאודיסאוס נותן להם לשתות דם כדי שידברו. זה אוזיריס שאחרי מותו חוזר כצל. ויש ציטוט של ניטשה: מחשבות הן צללים של התחושות שלנו, תמיד אפלות, ריקות ופשוטות מהן.
בהערת שוליים אחת יונג מציע שהצל, במיתוסים שהוא סוקר, מציין את הנפש. הצל כאן הוא תמונה שהאנושות משתמשת בה כבר אלפי שנים, בלי מושג פסיכולוגי מאחוריה.
הספר האדום
בנובמבר 1913 יונג התחיל לתעד חזיונות ושיחות עם דמויות פנימיות במחברות שנקראות היום הספרים השחורים (The Black Books). מתוכן הוא כתב את הספר האדום (The Red Book, או Liber Novus), שעליו עבד עד 1916 בטיוטה ואחר כך המשיך לעבד שנים רבות. יונג נפטר ב-1961, והספר האדום פורסם רק ב-2009, 48 שנים אחרי מותו. הספרים השחורים פורסמו ב-2020, 59 שנים אחרי מותו. יונג שמר את שניהם כיצירה פרטית שרצה במקביל לכתבים המדעיים שפרסם. אחת הסיבות האפשריות שמציע העורך שון שמדסאני היא שיונג רצה לשכנע את עצמו ואת המבקרים שלו שההתפתחויות אצל המטופלים שלו, ובעיקר ציורי המנדלה שלהם, אינן תוצאה של השפעה שלו.
כבר בפרק הראשון, "The Way of What Is to Come" ("הדרך של מה שעתיד לבוא"), הצל מופיע כתמונה על אלוהים. הדמויות אומרות שלדימוי של אלוהים, ש"המשמעות העליונה" בספר מציינת אותו, יש צל, כמו לכל דבר ממשי. במילים פשוטות: גם לדבר הגבוה ביותר יש צד לא מודע שהוא ממשי ואי אפשר להתעלם ממנו. הצל כאן שייך לדימוי של אלוהים.
הנוסח שנדפס ב-2009 הוא הנוסח הסופי של הספר, ויונג המשיך לעבוד עליו אחרי 1913. אי אפשר לדעת איזו מהמילים נכתבו בשלב הראשון, ולכן הספר האדום מספק עדות להופעה מוקדמת, והתאריך המדויק נשאר פתוח. בספרים השחורים, בחזיונות מהשנים שאחרי 1916, מתאר העורך שון שמדסאני דמות בשם קא כ"הצל של פילימון", דמות המדריך הפנימי של יונג. כלומר הצל היה אצלו דמות בחזיון עוד לפני שהפך למושג.
1921: הצל מקבל תפקיד
בספר Psychologische Typen (1921, באנגלית Psychological Types), שבו יונג מתאר את ההבדל בין מי שפונה החוצה למי שפונה פנימה, הצל מופיע בפעם הראשונה, מבין הטקסטים שבדקתי, כשם לחלק הלא-מודע של האדם. יונג כותב שהאדם המהרהר רואה באחר את הצל שלו, החלק הלא-מודע שלו. הוא מציע להפריד בין האדם לבין הצל שלו, כדי לא להתבלבל בין השניים.
שנתיים אחר כך, במכתב מ-26 במאי 1923 לסופר אוסקר שמיץ, יונג שואל אם הרמן קייזרלינג, פילוסוף גרמני, יוכל לעמוד בהלם של מבט בפני הצל של עצמו, ומוסיף שמעולם לא פגש מי שעשה זאת בלי לרעוד. העורכים של מכתבי יונג (באנגלית C. G. Jung: Letters) מציינים בהערת שוליים ש"צל" הוא המונח של יונג לצד הנחות של האישיות.
באוקטובר 1927 פורסם בכתב העת Europäische Revue בברלין המאמר Die Frau in Europa ("האישה באירופה", באנגלית Woman in Europe). הוא יצא באנגלית ב-1928 בקובץ Contributions to Analytical Psychology ("תרומות לפסיכולוגיה אנליטית"). בו הצל כבר רחב יותר. יונג כותב שהאישה עומדת תמיד במקום שבו יש לגבר צל, ולכן הוא מבלבל ביניהם בקלות. הוא מוסיף שלשלמות האישיות שייכים גם הצללים: החזק צריך להיות חלש איפשהו והחכם טיפש איפשהו, אחרת הוא נעשה לא אמין.
1943: ההגדרה
ההגדרה המוכרת נוספה, לפי העורך שון שמדסאני, בעריכה מחדש של 1943 ל-Two Essays on Analytical Psychology. בגרמנית יונג כותב שבצל הוא מתכוון ל"חלק ה'שלילי'" של האישיות: סך כל התכונות הנסתרות והלא מחמיאות, הפונקציות שלא התפתחו כראוי והתכנים של הלא-מודע האישי. המילה "שלילי" מופיעה אצלו בגרשיים. התרגום האנגלי של הכתבים המלוקטים מתאר את התכונות כ"לא נעימות" (unpleasant), והמילה בגרמנית, unvorteilhaft, פירושה "לא מחמיא".
במאמר המאוחר On the Nature of the Psyche ("על טבעה של הנפש") יונג מסביר למה בחר דווקא במילה הזאת. את מהות הדבר שצריך להפוך למודע, הוא כותב, השפה הפיוטית ביטאה בצורה כל כך מדויקת במילה "צל", שיהיה כמעט יומרני לא להשתמש בה. הוא מוסיף שההפיכה של הצל למודע דומה יותר לסבל ולתשוקה שמערבים את האדם כולו, מאשר לפעילות אינטלקטואלית. והוא מתאר את האדם "בלי צל" כטיפוס הנפוץ ביותר: מי שמדמיין שהוא רק מה שהוא מכיר בעצמו.
ההבחנה שהלכה לאיבוד בתרגום היא זו: אצל יונג הצל הוא מה שלא מחמיא לדימוי שהאדם מחזיק לגבי עצמו, ו"שלילי" הוא שיפוט שנאמר בגרשיים. באותו ספר הוא כותב שהצל נראה חלק נחות של האישיות רק מנקודת המבט של מי שמזדהה עם צד אחד בלבד בעצמו. הדוגמה שלו: למי שמזדהה עם אהבה, הצל הוא הרצון בכוח, ולמי שמזדהה עם כוח, הצל הוא האהבה. התרגום האנגלי הפך את זה לתכונות ש"לא נעימות", ומשם קל לקרוא את ההגדרה כאילו הצל הוא הצד הרע של האדם. הנוסח הגרמני מדבר על מה שנדחק כי הוא לא מחמיא.
הצל והרוע
ההבחנה בין הצל לרוע כתובה בכתבים של יונג עצמו. בהרצאות טרי שנשא ב-1937 ושפורסמו ב-1938 כ-Psychology and Religion ("פסיכולוגיה ודת"), הוא כותב שאילו הנטיות המודחקות היו רעות בבירור, לא הייתה כאן בעיה. הצל, בתיאור שלו, נחות במקצת, פרימיטיבי, בלתי מותאם ומגושם, ומכיל גם תכונות ילדותיות ופרימיטיביות שהיו מחיות ומיפות את חיי האדם, אבל המוסכמות החברתיות אוסרות עליהן להופיע.
ב-Aion ("איון") הוא מבחין בין שתי רמות. את הצל האישי אפשר לראות דרך ביקורת עצמית, והאדם יכול להכיר ב"רוע היחסי" של טבעו. כשהצל מופיע כארכיטיפ, המצב שונה: מבט בפני "הרוע המוחלט" הוא חוויה נדירה ומזעזעת. מסיבה זו יונג מגדיר את המפגש עם הצל כבעיית מוסר שדורשת מאמץ מוסרי ניכר, כי היא מחייבת את האדם להכיר בצדדים הלא מודעים של האישיות כנוכחים וממשיים.
בשאלת הרוע עצמה יונג עסק בנפרד. הוא התנגד לטענה המסורתית שרוע הוא היעדר של טוב (privatio boni), והדגיש שכפסיכולוג הוא מדבר על ניסיון, ושבניסיון הרוע ממשי. כך נוצרים אצלו שני מושגים: הצל, החלק באישיות שהאגו דחה, שכולל גם תכונות חיוניות, והרוע, שנדון אצלו כשאלה נפרדת.
את הקשר בין הצל לרוע בקנה מידה קולקטיבי הפך תלמיד של יונג לספר, בישראל. אריך נוימן, שלמד אצל יונג בציריך, עלה לארץ ב-1934 ועבד כמטפל יונגיאני בתל אביב עד מותו ב-1960. ב-1949 פרסם את Tiefenpsychologie und neue Ethik ("פסיכולוגיה של המעמקים ואתיקה חדשה", באנגלית Depth Psychology and a New Ethic), שבו קשר את הרוע שנחשף במלחמת העולם השנייה לצל. לדבריו, הדחקת הצל בתרבות המערב מובילה להשלכה וליצירת שעירים לעזאזל, והוא הציע אתיקה שבה כל אדם לוקח אחריות על הדחפים הלא-מודעים שלו ומשלב אותם (אינטגרציה).
מה יונג כתב על העבודה עצמה
בחיפוש בכתבים המלוקטים של יונג באנגלית, כעשרים כרכים, הצירוף "עבודת צל" (shadow work) לא מופיע. יונג בחר בפעלים אחרים: לשלב את הצל (integration), לקלוט אותו (assimilation), להפוך אותו למודע (realization), לפגוש אותו (encounter) ולהתעמת איתו (confrontation).
ב-Aion (1951) הוא כותב ששילוב הצל, כלומר הפיכת התכנים של הלא-מודע האישי למודעים, הוא השלב הראשון בתהליך האנליטי, ושבלעדיו אי אפשר להכיר באנימה ובאנימוס, הדמות הנשית בלא-מודע של גבר והדמות הגברית בלא-מודע של אישה. הסדר הזה נראה גם בפרקי הספר: האגו, הצל, האנימה והאנימוס, ובסוף העצמי. בשימוש המקובל היום אינטגרציה נחשבת לרוב לסוף התהליך, ואילו אצל יונג המילה מציינת את תחילתו. במאמר Archetypes of the Collective Unconscious ("ארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי") הוא משתמש בדימוי מעולם המלאכה. מי שנכנס למקצוע מגיש עבודת בוחן, ומי שרוצה להיות אומן מגיש יצירת מופת. המפגש עם הצל הוא אצלו עבודת הבוחן של ההתפתחות האישית, והמפגש עם האנימה הוא יצירת המופת. אני מאמין שיונג ראה כך את הדברים מפני שהמפגש עם האנימה הוא מפגש עם צל אפילו יותר לא מודע מאשר רוב הצללים וגם מאד מטריג ומאתגר.
ב-Psychology and Alchemy (1944, "פסיכולוגיה ואלכימיה") יש חיבור שמסביר את המילה "עבודה". יונג מתאר את הניגרדו, ההשחרה, השלב הראשון של העבודה האלכימית, שנחווה באלכימיה כמלנכוליה, ואומר שהוא מקביל בפסיכולוגיה למפגש עם הצל. המילה "עבודה" מתחברת אצלו כך לעבודה האלכימית, והמפגש עם הצל הוא השלב הראשון בה. כך המפגש עם הצל והשילוב שלו הם אותה תחנה ראשונה, פעם בלשון האנליזה ופעם בלשון האלכימיה.
ב-Mysterium Coniunctionis (1955, "תעלומת האיחוד") הוא מתאר את הניגרדו האלכימי כסכנה נפשית של ממש, ומוסיף שגם בפסיכולוגיה המודרנית העימות עם הצל אינו חף מסכנה. לכן עוקפים אותו בתחבולות ובזהירות, ומסתפקים באשליה של יושרה אזרחית במקום להתמודד עם החושך של עצמנו.
מהקליניקה אל התרבות
יונג נפטר ביוני 1961. ב-1964 יצא Man and His Symbols ("האדם וסמליו"), הפנייה הראשונה שלו אל הקהל הרחב. בהקדמה לספר כותב ג'ון פרימן, שראיין את יונג לטלוויזיה הבריטית ב-1959, שיונג מעולם לא ניסה להפוך את הרעיונות שלו לפופולריים והיה נחשב קשה מדי לקריאה פופולרית. בהתחלה הוא סירב להצעה לכתוב ספר כזה. אחרי שהריאיון הביא לו מכתבים מאנשים רגילים, הוא חלם שהוא עומד במקום ציבורי ומדבר אל המון שמקשיב ומבין אותו, והסכים. הוא תכנן את הספר בגיל 83 כעבודה משותפת עם התלמידים הקרובים שלו, והשלים את החלק שלו לפני מותו. הספר נועד להוציא את הרעיונות שלו מהקליניקה אל תרבות הזרם המרכזי.
באותן שנים הרעיונות של יונג התחילו לנדוד מהקליניקה אל תנועה שניסתה לחבר בין פסיכולוגיה לחוויה רוחנית, והיא נקראת פסיכולוגיה טרנספרסונלית. אחד המקומות שבהם זה קרה היה מכון אסלן בקליפורניה, שהוקם ב-1962 כמרכז לתנועת הפוטנציאל האנושי. ב-1969 אברהם מאסלו, מי שידוע בפירמידת הצרכים שלו, ייסד יחד עם שני עמיתים כתב עת בשם Journal of Transpersonal Psychology. ב-1977 קן וילבר פרסם את The Spectrum of Consciousness ("ספקטרום התודעה"), ספר שנדחה על ידי יותר מ-20 מו"לים לפני שהתקבל, וזכה לשבחים מפסיכולוגים טרנספרסונליים. הוא ניסה לחבר בין הפסיכולוגיה המערבית לתרגול הרוחני של המזרח, ובמודל שלו הצל הוא אחד המרכיבים שהאדם צריך לאחד מחדש בדרך לתודעה רחבה יותר.
שנות ה-80 וה-90: נולד השם
ב-1991 יצא Meeting the Shadow ("פגישה עם הצל"), אנתולוגיה של 65 מאמרים בעריכת קוני צוויג וג'רמיה אברמס, בהם מאמרים של יונג ושל כותבים מתחומי הפסיכולוגיה, המיתולוגיה והרוחניות. בספר עצמו העורכים כותבים ש"עבודת צל" (shadow-work) הוא "מונח שטבענו" כדי לתאר את המאמץ המתמשך ליצור קשר יצירתי עם הצל. צוויג מוסיפה באתר שלה שהם טבעו אותו בשנות ה-80, בזמן העבודה על האנתולוגיה, וההגדרה שלה היא המאמץ המתמשך ליצור קשר מודע ויצירתי עם הלא-מודע החמקמק, הנקודה העיוורת שבורחת מאיתנו לאן שלא נסתכל.
ב-1998 דבי פורד, מחברת ספרי עזרה עצמית, פרסמה את The Dark Side of the Light Chasers ("הצד האפל של רודפי האור"). אחרי שאופרה ויינפרי דיברה עליו בסוף שנת 2000 הספר הפך לרב מכר בניו יורק טיימס, והכיר את המושג לקהל רחב.
עידן האינטרנט והרשתות
עידן האינטרנט איפשר לידע לזרום בקלות רבה יותר, וספרים, מאמרים וסדנאות על הצל הגיעו לכל מי שחיפש ברשת. ובכל זאת, גם אחרי שנים של אינטרנט, עבודת צל עדיין לא תפסה פופולריות בזרם המרכזי.
ב-2020 זה השתנה. בסגר הצל הקולקטיבי בלט במיוחד, מה שגרם לאנשים להימשך יותר לעבודת צל. הסיבה המטאפיזית למגיפה הייתה מגיפה של נרקיסיזם, ובעקבותיה האנושות נחשפה לראשונה לעבודת צל באופן רחב כל כך.
באותן שנים צברה תאוצה גם שיטת מערכות המשפחה הפנימית של ריצ'רד שוורץ, שמטפלת בחלקים בנפש, ובהם חלקים שהודחקו.
בנובמבר 2021, אחרי שהעלייה כבר התחילה, קיילה שאהין, שמצאה ברעיון הצל של יונג עזרה בהתמודדות עם חרדה, פרסמה באופן עצמאי את The Shadow Work Journal ("יומן עבודת הצל"). ב-2023 הספר הפך ללהיט ב-TikTok.
בין הפסיכולוגיה לרוחניות
אצל יונג עצמו הצל כבר עמד בשני עולמות. מצד אחד הוא שימש בקליניקה: המפגש עם הצל הוא חלק מהעבודה האנליטית, והגדרתו כוללת את תכני הלא-מודע האישי. מצד שני הוא היה קשור לשאלות דתיות: המפגש עם הצל הוא בעיה מוסרית, בקצהו עומדת ההתמודדות עם הרוע המוחלט, ובעבודה האלכימית הוא מקביל להשחרה. כשהמושג יצא מהקליניקה, כל אחד מהעולמות האלה לקח ממנו חלק.
בעולם שחיבר בין פסיכולוגיה לרוחניות התחילה בשנות ה-80 גם ביקורת מבפנים. ב-1984 ג'ון וולווד, מורה בודהיסטי ופסיכותרפיסט, פרסם ב-Journal of Transpersonal Psychology את המונח "עקיפה רוחנית" (spiritual bypassing): שימוש ברעיונות ובתרגולים רוחניים כדי לעקוף רגשות כואבים ופצעים שלא עובדו. במילים אחרות, אי אפשר לדלג על הצל דרך הרוחניות.
היום גם מטפלים וגם מורים רוחניים מדברים על עבודת צל ב-TikTok, וכל צד רואה אותה מהזווית שלו. לכל אחד מהם יש בסיס בכתבים של יונג. כמו אצל יונג, עבודת הצל נמצאת גם היום בין הקליניקה לבין הרוחניות.
ציר זמן
- 1846: קארוס, Psyche. הלא-מודע בפילוסופיה הרומנטית.
- 1869: פון הרטמן, Philosophie des Unbewussten.
- 1899: פרויד, פירוש החלומות. הלא-מודע כמאגר של תכנים מודחקים.
- 1912: Wandlungen und Symbole der Libido. הצל במיתוס ובשירה.
- 1913 עד 1916: הספר האדום והספרים השחורים. הצל של דימוי האלוהים. פורסמו רק ב-2009 וב-2020, אחרי מותו של יונג.
- 1921: Psychologische Typen. הצל כשם לחלק הלא-מודע של האדם.
- 1923: מכתב לאוסקר שמיץ. "פני הצל של עצמו".
- 1927 (אוקטובר): Die Frau in Europa. הצל כחלק משלמות האישיות.
- 1938: Psychology and Religion. הצל כחומר נחות במקצת, עם תכונות חיוניות.
- 1943: ההגדרה הרשמית בעריכה של Two Essays on Analytical Psychology.
- 1944: Psychology and Alchemy. המפגש עם הצל והעבודה האלכימית.
- 1949: אריך נוימן, בתל אביב, Tiefenpsychologie und neue Ethik.
- 1951: Aion. שילוב הצל בתהליך האנליטי.
- 1961: יונג נפטר.
- 1964: Man and His Symbols.
- 1969: Journal of Transpersonal Psychology.
- 1977: וילבר, The Spectrum of Consciousness.
- שנות ה-80: צוויג ואברמס טובעים את המונח shadow-work, לפי צוויג.
- 1984: וולווד, "עקיפה רוחנית".
- 1991: Meeting the Shadow. המונח מגיע לדפוס.
- 1998: דבי פורד, The Dark Side of the Light Chasers.
- 2020: הסגרים וגל העניין בעבודת צל.
- 2021: קיילה שאהין, The Shadow Work Journal.