הַלֵּב וְהָעַיִן

שני כלי תפיסה מרכזיים בקבלה - "לב" ו"עין". "עין" = חושי, ראיית העולם החיצוני. "לב" = פנימי, תפיסה שבמרחב הפנימי. "כי הלב רואה מה שהעין אינה רואה" - ציטוט חסידי. ה"לב" בקבלה = לא רגש בלבד - הוא "מרכז" (כמו שמיקמו ב"שכינה" שנמצאת ב"מרכז" ספירת תפארת). "עין" = תפיסה-בינארית: רואים רק מה שכבר קיים. "לב" = תפיסה-יצירתית: חש מה שעוד לא גלוי. "לב שמח" = לב שנפתח, ומה שנפתח - מקבל. "עיניים עצומות" = כשהיה מדיטציה - לא ראיית-קליפות אלא פתיחת ה"לב". ה"ק"ו של שם הוי"ה" = כשקו ה"ו" מאחד "לב" ו"עין" = "ראיית-הלב". לב = תפארת; עין = חכמה.