סוֹד הַשַּׁבָּת

השבת בקבלה עמוקה יותר ממנוחה - היא "יחוד" קוסמי. זוהר: בשישה ימים פועל "זכר" (ז"א, הספירות האמצעיות) ובשבת מתחבר ל"נוקבא" (מלכות, שכינה). השבת = "חתונה" בין שמים לארץ. "לכה דודי" = פיוט שמקדם את ה"כלה" (שכינה). ה"מנוחה" = שיא היחוד - כשה"רצוא" (ריצה) מגיע לנקודת "שב" מלאה. ה"נשמה יתרה" של שבת = מוחין נוספים שנוספים לכל יהודי בשבת - רמה של תודעה שאינה נגישה בחול. מוצאי שבת: ה"הבדלה" = פרידה; ה"בשמים" = ריח שמחזיק את ה"נשמה יתרה" עוד קצת. ה"מלכה" יוצאת - ולכן יש עצב עמוק. ספירת שישי = יסוד, שבת = מלכות, יחד = "שלמות".