ויברשנל רליס (VBR - שחרור ויברציוני) - השיטה הסומטית #1 לעיבוד רגשי

את מה שאני עומד לשתף כאן לא לימדתי אף אחד מעולם. לקח לי שנים לגלות את זה, ועוד יותר שנים למסטר אותה.

ובכנות חששתי לפרסם אותה כי הרגשתי שהיא אינטנסיבית מדי לרוב האנשים, וגרוע מכך, לא נגישה ללא ידע וניסיון מקדים בעבודת צל. ותכלס? זה עדיין נכון. אבל זו לא סיבה מספיק טובה לשמור בסוד את השיטה שהייתה הכי משמעותית בפער למסע הריפוי שלי.

אני עדיין לא בטוח שהמילים עושות עם זה חסד, כי בסופו של דבר צריך לחוות את זה. אבל כך או כך, הנה זה בא.

זו לא הרחבה של שיטה שלמדתי ולא סינתזה של שיטות אחרות שחקרתי, אלא משהו אחר לגמרי. בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי חוקר שיטות סומטיות אחרות רק כדי להבין מה בכלל נהוג בתחום, ורק אז הבנתי כמה ויברשנל היא שונה.

ויברשנל התפתחה בתוכי, דרך התרגול עצמו, אחרי עשור של עבודה רגשית יומיומית, תרגול אינטנסיבי בשיטות לעיבוד רגשי מסביב לשעון, והרבה ניסיון פסיכדלי.

כמעט כל שיטות הריפוי האהובות עלי (אני אוהב את מה שהכי יעיל) בסופו של דבר בעלות קשר עמוק עם המימדים העליונים. ויברשנל רליס לעומת זאת היא פשוט תוצאה של התרגול שלי. מה שכן, יום אחד הופתעתי לגלות שכנראה יש לה איזשהי אחות רב-מימדית.

חבר שלי, שיוצא מהגוף שלו לעיתים קרובות, שלח לי יום אחד תיאור של פגישה עם אסנדד מאסטרית (שהיא גם בצוות ההדרכה שלו אישית) בשם מנוניה (Manunyah). באחת הפגישות איתה, היא שאלה אותו שאלה בטלפתיה: "מי אתה?! מה אתה רוצה? מה האמת שלך?"

הוא תיאר לי מה קרה ברגע שהיא שאלה: "קשה להסביר, אבל זה כאילו שהיה בזה המון כוח ומשקל, כאילו זה הולך ישר ללב."

ברגע שקראתי את זה הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. כל השיטה הסומטית שלי בנויה על העקרונות האלו. מהניסיון שלי עם מדריכים ידעתי שהם מכירים אותנו לעומק כזה, ושהם יודעים למצוא בדיוק את נקודות ההפעלה שלנו (activation). ובתיאור שלו זיהיתי, בלי שם ובלי הסבר, את מה שאני כבר עושה בתוכי במשך שנים.

איך זה עובד

רוב תהליכי הריפוי הרגשיים לא מייחסים לצערי מספיק חשיבות לגוף, למרות שבקרב מטפלי סומה זה נחשב ידע בסיסי שהגוף אוגר טראומה רבה.

למעשה אני אגיד בחריפות שיש הרבה מאד רגשות לא מעובדים שאי אפשר לעבד בצורה אינטלקטואלית / לוגית - רק דרך הגוף (גם אם נקודת הכניסה אליהם יכולה להיות מחשבה, כמו שתראו בהמשך - השאלה היא איך משתמשים בה, לא אם). זאת מכיוון שעד גיל 8 המוח האנושי עוד לא פיתח יכולת בינה כמו שצריך, מה שגורם לכך שהחוויה שלנו עד הגיל הזה היא בעיקר רגשית ופחות אינטלקטואלית. זה יוצר מצב שהגישה היחידה לריפוי טראומות מהגילאים הללו היא דרך הגוף.

בשיטות הסומטיות מבינים שהגוף הוא שער הכניסה. אך ההבדל המהותי בין שיטות אחרות ל-VBR הוא שויברשנל לא באה לשחק. היא לא מגמגמת, לא מנהלת, לא מפחדת. בטח שלא מווסתת (שזה בכלל מיתוס שצריך לדבר עליו ביום אחר). היא חותרת למגע, ישירות למקומות הכי כואבים. בעוד שבשיטות אחרות, אפילו הטובות ביותר (כמו SE), עדיין מנהלים - וזה בסדר גמור - ויברשנל רליס עובדת על פי הקצב של החיים עצמם ולא לפי ניהול או שליטה. למעשה היא עובדת בשיתוף פעולה מלא עם ההדרכה שלך.

אבל חשוב לי לומר, יש סיבה שפרגנתי דווקא ל-SE (אין הרבה שיטות שאני תופס מהן). יש היגיון בניהול - בעיקר אם אתה עוד לא מכיר את רמת הדחיסות שהמערכת שלך מסוגלת לפרק, את הכאב הרגשי שאתה יכול להכיל, ועוד לא מחובר לקצב של ההדרכה. ואפילו חשוב מכך, מי כמוני יודע שאם אתה כל הזמן מציף את המערכת שלך ומפרק דחיסות בקצב היסטרי, אתה גם סובל ממש. ואנחנו לא רוצים להישאר שם יותר מדי.

לכן ויברשנל רליס היא רק חלק מהסיסטם שלי (אמת חיה). לקראת סוף המאמר נדבר על איך מתמודדים עם הבעיות האלה.

אבל למה בכלל צריך עוד שיטה סומטית? מה רע בקיימות?

האמת שיש עוד שיטות טובות. ויברשנל רליס פשוט הרבה יותר יעילה מכל אלו שהכרתי. ויש גם שיטות שאני ממליץ להתרחק מהן, כמו EMDR - שהיא אומנם מאד אהובה על אנשים שחשוב להם ביסוס מחקרי. בEMDR כן צפים לפעמים זכרונות, אבל היא מאלחשת את הכאב שצף איתם. והסיבה שאני ממליץ להימנע ממנה היא שהרגש שהיא מאלחשת מכיל בעצמו מידע חשוב, שמתגלה על הזכרון הטראומטי רק דרך מעבר ברגש. כמורה לעבודת צל, אני יודע את החשיבות של צבירת מודעות דווקא דרך המקומות האלו.

ויברשנל נוגעת ישירות בשורש התדרי שיוצר את הדחיסות בגוף - לא רק בתוצאה הפיזית שלה. והיא למעשה מאחדת בין הגוף לבין המחשבה.

זה לא אומר שמתעלמים מהגוף. אבל הוא פשוט לא בהכרח נקודת הכניסה הראשונית, בניגוד לכל שיטה סומטית שנתקלתי בה.

במקום להירגע, להרפות שריר, או לעודד רעד עם הגוף, ויברשנל משתמשת במחשבות מטריגות והופכת אותן למנטרות שמהוות נקודות כניסה ישירות אל הרגש הלא מעובד (הטראומה), שם מפרקים את הדחיסות דרך רטט ממרכז הלב. זו עוד ייחודיות של השיטה - בעוד שהרבה שיטות מתמקדות בכל מיני שקשוקים מאיזורים שונים בגוף, החידוש הגדול של ויברשנל הוא שהיא אומרת דבר פשוט:

כלל הרגשות הדחוסים מתרכזים במרכז הלב, ונגישים משם כאשר יש לאדם גישה אליו. בכל פעם שאדם לא יכול לגשת ישירות למרכז הלב, זה סימן שהרגש מודחק.

ולא רק זה: במידה ויש מרכז אנרגטי אחר שצריך לרטוט, הוא באופן אוטומטי ירטוט כאשר מעבדים את הטראומה דרך מרכז הלב. זה קורה ספציפית רק עם שלושה מרכזים שנפתחים דרך מרכז הלב: הסולאר פלקסוס באיזור הבטן, הצ'אקרה הסקרלית, וצ'אקרת הגרון. משאר המרכזים אין שום סיבה לרטוט דחיסות - אם אתה חווה דחיסות בקצוות הפריפריאליים של הגוף, זה סימן חד משמעי להדחקה רגשית, ואיתה מתמודדים אחרת (תלוי בסוג ההדחקה).

משהו שכדאי לציין על הרטט מהסולאר פלקסוס: יש היום שיטות שלמות (הכי מוכרת - TRE) שבנויות על הרעיון שהאזור הזה, וספציפית שריר שנקרא פסואס, הוא המקום שבו טראומה "יושבת" פיזית. ומשחררים אותו דרך תנוחה ועייפות שריר עד שהוא מתחיל לרעוד לבד. אני לא בונה על תיאוריה אנטומית כזו. אבל בחוויה שלי, כשהרטט מהלב יורד לסולאר פלקסוס, זה אותו האיזור בדיוק. הפסואס הוא שריר מרכזי בתגובת הישרדות. אז זה הגיוני שהוא ירעד בהרבה שחרורים עצביים-רגשיים, לא משנה באיזו דלת השתמשת כדי להגיע אליו. שתי שפות שונות לגמרי, שמובילות כנראה לאירוע דומה בגוף.

וכשנוגעים ברטט נכון, התדר הממוצע של האדם עולה. ואם להיות ספציפי, ויברשנל רליס מעלה את התדר של חלקים בנפש שלנו - למי שזה לא אומר כלום, זה ביג דיל 🙂 בין השאר היא גם כלי משמעותי לעבודת אמונות.

כשעובדים נכון אין ניסיון לשלוט. יש התמסרות, צלילה, חתירה למגע - בלי ניסיון לשלוט בתהליך. זה עדין ומדויק, ומילים לא לגמרי מספיקות כדי להכיר את ההבדל. מה שכן אני יכול לומר: כשמאלצים את מרכז הלב לרטוט מתוך שליטה ולא זרימה, יש כאב מסוג אחר. זה קצת כמו להכניס הילוך לא מתאים ברכב. אבל אם אתה יודע לעשות את זה, יש לך בעיות של עשירים.

ויברשנל יושבת על יסודות של ויפאסנה רגשית, שזה הכלי הכי הארדקור בארסנל: להיות עם רגש במלואו בלי התנגדות, בלי לנתח אותו ובלי לנסות לשנות אותו. אחרי שנים של ויפאסנה רגשית גיליתי שאפשר לקצר את זמן הפירוק על ידי רטט ישיר ממרכז הלב - שתיהן עושות אותו דבר, ואני לא באמת מפריד ביניהן.

ויפאסנה רגשית מתמקדת בנוכחות עמוקה עם התחושה עד שהיא זזה מעצמה. ויברשנל היא אפילו יותר הארדקור - היא מוסיפה לזה עוד שכבה: הצפה מכוונת, טריגור עצמי במחשבה. מאתרים בדיוק את משא השורש (משא = אמונה כואבת שחלק בנו אוחז בה), וחוזרים על המשא השורשי ביותר כמנטרה במחשבה, על מנת להציף את הדחיסות במלואה בלי להשאיר שאריות תדריות.

מה שאני בעיקר אוהב בויברשנל זה שהיא עשתה לי הרבה סדר. ויפאסנה רגשית מדהימה גם לבדה ועושה פלאים.

המכשול הכי גדול - רגשות כיסוי

רגש כיסוי הוא מנגנון הדחקה אוטומטי שהתודעה שלך מפעילה בלי לשאול אותך רשות. לפני שאתה הופך אותם לאויב, חשוב להגיד שזה לא באג, זה פיצ'ר. הם נועדו כדי למנוע ממך לברוא מציאות מתוך תדרים נמוכים יותר, ששם יש סכנה הישרדותית. זה מנגנון הגנה אינסטינקטיבי, במיוחד אם גדלנו בסביבה שבה פגיעות לא התקבלה באהבה או בבטיחות.

אז כעס מכסה על כאב. אדישות מכסה על ייאוש. בלי לחשוף קודם את מה שמתחת לרגש הכיסוי, אי אפשר לרטוט אותו - כי הוא פשוט מודחק.

בשביל זה יש לי בארסנל את שיטת ז.כ.א.י, שנועדה לפרק את ההדחקה של הכעס ולהגיע בדיוק לנקודה שבה ויברשנל חוזרת להיות רלוונטית. אם זה מעניין אותך אני מדבר עליה כאן (באיזור דקה 35+). אבל האמת שהסרטון הזה קריטי לכל מי שלא עבר תהליך חיבור לרגש (רוב האנושות) - תקופה שבה אתה לומד להתחבר חזרה לרגשות שלך ויוצא מקהות רגשית בהדרגה. ויברשנל רליס לא נגישה למי שלא עשה חיבור מחודש לרגש.

בכל תהליך ריפוי רגשי: כשנתקלים בניתוק, בקהות, ב"לא יודע מה אני מרגיש", זה בדיוק המקום שהתודעה בחרה כדי להסתיר את מה שהכי כואב. הדרך להתמודד עם קהות היא לא להילחם בה - ההפך. קהות היא צורה של התנגדות, בדרך כלל להתנגדות לייאוש או לתחושת חוסר אונים. אם כבר יש שם התנגדות ואתה נלחם בה, פשוט הוספת עוד התנגדות מעל התנגדות - שמן למדורה. הדרך היחידה החוצה היא לתת לעצמך לשקוע לגמרי בתוך הקהות (שוב, ויפאסנה רגשית), לתת לה לבלוע אותך, במקום להילחם בה. ברגע שהיא באמת מתקבלת במלואה, מתחתיה מתחילה להתגלות השכבה הדחוסה יותר, זו שהקהות הייתה שם כדי להגן עלינו ממנה.

הפרוטוקול

ויברשנל היא לא שיטה סופר סכמתית ומרובעת. היא לא הפרוטוקול עצמו - הפרוטוקול רק נועד ללמד אותה עד שהיא הופכת לטבע שני. יש ארבעה תחנות שקורות בסדר הזה, כשנותנים לתהליך לקרות מעצמו.

נקודת הכניסה משתנה בהתאם למצב שבו אתה נמצא, ולכן יש ארבע כניסות שונות. תבחרו בזו שמתאימה לסיטואציה:

כמה דברים שכדאי לדעת לפני שמתחילים

• לבכות במהלך שחרור רטטים זה נורמלי מאד. זה חלק מהשחרור, לא סימן שמשהו השתבש.
• עם הזמן תדע אינטואיטיבית מתי לעצור. אם דוחקים מעבר לזה, זה יכאב בצורה שלא מרגישה טבעית.
• אפשר לעשות ויברשנל רליס בכל מקום, בכל זמן ואפילו במימד השישי והשביעי :) באמצע עבודת חלקים, באמצע היום, באמצע צפייה בסרט, בזמן שיחה עם חבר, אפילו תוך כדי חלימה צלולה או יציאה חוץ גופית - למעשה שם אפשר לרטוט באופן הכי עוצמתי, ללא המגבלה של הכלי. התהליך הוא קודם כל אנרגטי לפני שהוא גופני. אבל בניגוד לפרקטיקות של עבודה אנרגטית, כאן השינוי אינו זמני.
• אפשר לעשות ויברשנל רליס בישיבה, או שכיבה - בעמידה או הליכה זה לא מומלץ.
• הרבה רטטים לא נגישים בלי לחשוף קודם דברים מודחקים מנקודות העיוורון שלך.
• כשיש טריגר במרכז הגרון, בכל פעם שאתה בולע רוק אתה מדחיק אותו.

למה ויברשנל כל כך חשובה

המציאות משקפת לנו את הפנימיות שלנו כל הזמן. היקום מגיב לכלל התדרים שלך - כולל מה שמגיע מתת המודע ומהגוף הרגשי.

כלל בני האדם נמצאים בתהליך התעוררות, חלק פשוט לא מודעים לכך. המנגנון עובד כך שטריגרים פוגשים את הכלי שלנו בגלים שבאים שוב ושוב לאורך החיים - ברגע שאתה פוגש את הגל ומפרק את הדחיסות שלו, צברת מודעות חדשה ועלית תדרית. לעניין הזה יש משמעות אדירה לחיים שלנו, ואפילו למה שקורה אחריהם.

זה מה שהופך את שחרור רטטים לכלי משמעותי: הרבה מהרטטים האלה תקועים בגוף הרגשי ובשדה שלך בלי שאתה מודע אליהם בכלל. רוב הפצעים השורשיים נוצרים בין הלידה לגיל שמונה בערך, לפני שהחשיבה השכלתנית מתפתחת - באותה התקופה החוויה הרגשית היא כל מה שיש. לכן בבגרות הרבה מהטראומות האלה פשוט לא נגישות דרך אינטלקט. חייבים לעבור דרך הגוף.

איפה זה יושב

הבדלה, הכנעה, המתקה - שלושת השלבים הכלליים בעבודת צל. (למי שמכיר: זו לא בדיוק השיטה של הבעל שם טוב, אימצתי בעיקר את השמות.)

שחרור רטטים היא שיטה לשלב ההכנעה. אחרי שמבדילים - מזהים מה בכלל קורה, מה המשא - מכניעים אותו: נותנים לו לעבור דרכנו במלואו בלי להילחם בו. השלב שאחריו, ההמתקה, הוא תרגול נפרד לגמרי ומאד מומלץ אחרי ויברשנל, בייחוד אחרי הרבה רטט אינטנסיבי - אבל הוא לא חלק מהתהליך הזה. זה סיפור ליום אחר.

שאלות ששאלו אותי על השיטה