מַלְכוּת

הספירה העשירית - גם האחרונה וגם הנקודה שבה האין סוף הופך לסופי. מה שמייחד אותה מכל שאר הספירות: אין לה אור משלה כלל. היא מקבלת בלבד ומשקפת - כמו מראה נטולת צבע. לכן הזוהר קורא לה ירח: אינה מאירה מעצמה, רק מחזירה את מה שקיבלה. בזה טמון פרדוקס מרכזי בקבלה: דווקא הספירה ה"ריקה" מאורה משלה היא שמגדירה את גבול הבריאה - היא נקודת הממשק, המקום שבו האינסוף נוגע בסופי. בקבלת האר"י, מלכות של כל עולם הופכת לכתר של העולם שמתחתיו - כך שכל "תחתית" מכילה בתוכה את ה"עליון" הבא, בצורה דחוסה ונסתרת. הגלות מתוארת קבלית כהתרחקות מלכות ממקורה - לא כעונש אלא כמצב מבני: כשהמשקף נפרד ממה שהוא משקף, הוא חדל להאיר.