מְנוּחָה

"מנוחה" - לא עצלות אלא מצב שלמות. שבת = "וישבות ביום השביעי וינח" = לא הפסקה אלא "הגעה למנוחה". ה"מנוחה" = מצב שאין בו מתח - לא כי אין אנרגיה אלא כי האנרגיה "הגיעה לביתה". "מנוחת עולמים" (ברכת המת) = מנוחה שממנה לא זזים - שלמות. הרב קוק: "מנוחת השבת" = "מנוחת היצירה" - כשהיצירה הגיעה לשלמות אין צורך לעבוד עוד. ה"מנוחה" של הנשמה = "הגיעה לשורשה". גן עדן = "מנוחה" לא "עבודה". ה"בינוני" (תניא): לא זוכה ל"מנוחה" בחייו - תמיד יש מאבק. הצדיק: "מנוחתו" = כשהנפש הבהמית כבר לא מפריעה. "כי אז תצלח דרכיך" (יהושע א) = כשיש "מנוחה" פנימית - ההצלחה החיצונית טבעית.