אַהֲבָה וְיִרְאָה

שני הכנפיים של עבודת האלוהות בקבלה ובחסידות. יִרְאָה: מודעות לפער בין האדם לאלוהות - לא פחד עונש אלא יראת רוממות. כשמישהו עומד לפני הררי תודעה שגדולים ממנו, הוא "ירא" - מוכה בגדולה. "יראת שמים" = מודעות לכך שאלוהות מלאה כל; "אני" הנפרד מעט. אַהֲבָה: הכיסופים אל האחדות - "כרצון החפץ לכלות במושא אהבתו". לא אהבה לעצמך אלא אהבה מהמקור. הקשר: יראה בלי אהבה = עול; אהבה בלי יראה = חוסר יחס לגדלות. הרב חיים מוולוז׳ין לימד: "יראה" היא "שומרת" שמונעת חטא; "אהבה" היא "כנפיים" שמרימות. האר"י בחר ב"אהבה" כקוטב העליון - אך לא ביטל את "יראה" כשלב הכרחי.