אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה

"אהיה אשר אהיה" - השם האלוהי שנאמר למשה בסנה הבוער (שמות ג:יד). בקבלה: לא תיאור עצמי אלא הכרזה על מצב הוויה מוחלט שאין לו שם קבוע. "אהיה" = הוויה שמחכה להיות - שמרמז על עתיד-שהוא-הווה. "אשר" = גשר בין שתי מופעים - "אני הוא מה שאני הוא". הכפלה: ביטוי ל"אחדות שמאחדת עצמה" - אין נקודת מפגש עם אחר. האר"י: "אהיה" שייך לבינה - רחם/אם שמניב עולמות. הכפלה "אשר" = זיווג הבינה עם החכמה - "אני שמגיח ממחשבה גלם את עצמי". בהווייה הפשוטה: "אהיה" אינו עבר/הווה/עתיד - הוא בטרם-הזמן. האדם שנוגע ב"אהיה אשר אהיה" נוגע ברובד שקדם לפרצוף, לשם, לכלי - הוא נוגע ב"לפני שהייתה מחשבה".