קָדוֹשׁ

"קדוש" - שורשו הלשוני "קד"ש" = הפרשה, הפרדה, ייחוד לעצמו. "קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות" (ישעיה ו:ג) - שלוש "קדוש" = שלוש ספירות עליונות (כתר-חכמה-בינה) שאינן נגישות ישירות. קדושה אינה "טוב מוסרי" בלבד - היא "שוֹנוּת" ראדיקלית. הא-ל הוא "קדוש" = שונה לחלוטין מכל מה שמוכר. ב"קדוש ישראל" (ישעיה): ישראל נקראים "קדושים" לא כי הם "טובים" אלא כי הם "מוקצים" לתפקיד. הקבלה: "קדושה" היא נוכחות אלוהית גלויה. כשנאמר "מקדש" - "מקום שהשכינה שוכנת". הבדלה = ברכה שמסמלת את "ההפרדה" בין קודש לחול. "מה נאמר לפני קדוש? - אין מה לומר. אפשר רק להיאלם".