נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית

בתניא של בעל התניא (ר׳ שניאור זלמן מלאדי): לכל יהודי שתי נשמות - הנפש הבהמית והנפש האלוהית. הנפש האלוהית היא "חלק אלוה ממעל ממש" - לא דמיון לאלוהות, אלא חלק ממנה. מטרתה: לבוא לעולם, לנסות את ה"ירידה" לחומר, ולהאיר אותו מבפנים. מקומה הטבעי: מוח ולב - שם היא שוכנת כשאדם "מופנה פנימה". מאפייניה: חכמה-בינה-דעת (חב"ד) כשהם פונים לאלוהות; אהבה ויראה עילאיות; שמחה שאינה תלויה בנסיבות. בחסידות: הנשמה האלוהית "יודעת" שהיא אלוהית תמיד - אך ה"ידיעה" נחסמת על ידי הנפש הבהמית. עבודת החיים = לאפשר לנפש האלוהית לבוא לידי ביטוי בכל פעולה. כשאדם עושה מצווה - נפשו האלוהית "מאיצה".